וריאציה על הפוסט ההוא

סוף היום. תודה לשעון הקיץ. יורד ברכיבה אל הירדן. מסלול מקוצר, שלש ירידות שלש עליות.

ירידה  מעט טכנית. קצת תלולה, עיקול קל שמאלה, פודרה ומשטח קשה לסירוגין, שיפוע הפוך שזורק אותך אל מחוץ לפניה.

ידעתי שהיא צריכה להיות שם. סוף סוף ראיתי אותה. שיער קצר, גוונים של חום, רזה משהו, גג שישים ק"ג. הבחינה בי, כמעט יכולתי לראות אותה חושבת - אוף הנודניק הזה ומגלגלת עיניים. פלטה נחרה קצרה ונמלטה אל מתחת לצוק, מחפשת מסתור בסבך.

אתמול

סוף היום. שקיעה. איחור קל אבל עדיין אור. מודה לשעון הקיץ. יורד לירדן. נזהר בירידה ההיא. רואה אותה מרחוק. גוונים של חום. נעצר כשלשים מטר ממנה. סביבה שמונה גורים. קטנים כאלה, גג חמישה ק"ג. מזהה אותי מיד. נוחרת קלות וכל השמונה מדלגים אל מאחוריה. מורידה ראש, נחירת אזהרה ובוטשת ברגל ימין קדמית. כשהיא אומרת לא, אין ספק למה היא מתכוונת. טפשי להתעקש. אפילו מסוכן. מסתובב, עולה את הטכנית עם הפודרה והשפוע ההפוך.

פתגם אנגלי עתיק: He who fights and runs away, lives to fight another day