עבר עלי לילה גיהינום. בקושי ישנתי, כל הלילה היו רעשים מהרחוב, כאילו מישהו משפץ בניין, ניסורים ודפיקות. באיזה 3 בבוקר הפסקתי להעמיד פנים שתיכף זה ילך וקמתי לראות טלוויזיה, מתישהו נרדמתי על הספה בסלון אבל זה לא עזר לי מי יודע כמה. ב - 7 וחצי צלצל השעון והייתי צריכה להתארגן לעבודה. מקלחת, קפה, עיתון, החיים האלה חרא. במעלית נתקלתי בשכן מהקומה הראשונה שנראה ערני באופן די מעצבן. "אז זה ממכם, הרעשים בלילה?", הפסקתי בגסות את שטף הדיבור שלו כשהוא טמטם אותי על הריצוף החדש שהם עושים באמבטיה. "מה פתאום" הוא ענה, "איזה רעשים??" ואז סיפר שמאז שהם סידרו חלונות אוטמי רעש הם ישנים מעולה. כול המשפחה. ועוד בקומה הראשונה. "דברי איתי, אני אתן לך את הטלפון של השיפוצניק שלי, הוא יסדר לך את זה בחצי מחיר, עלי!!" הוא צעק כשהתרחק לכיוון המכולת. לא עניתי, יאללה, כול האנשים השמחים האלה יכולים מבחינתי להיכנס לי לתחת.
במבט ראשון לא בדיוק הבנתי מה אני רואה. המכונית שלי עמדה בחנייה ו – מה? שלושה הומלסים ישנו בה, שניים במושב האחורי ואחד במקום שבו אמור לכל הדעות להיות המנוע. אני חושבת שעמדתי שם כמה דקות, שותקת. ההוא במקום של המנוע היה ממש דומה לאחיין של הבוס שלי שהכרתי ב'על-האש' ביום עצמאות לפני שנה. השכן מהקומה הראשונה נעמד לידי, שקיות של חלב ולחם. "מה קורה פה?" הוא שאל בלחישה. "אני לא ממש יודעת", עניתי. אף פעם לא התיימרתי להיות גאונה. "הם ניסרו לך את הדלתות, והמנוע..." הוא צקצק בלשון וכל כך רציתי לבעוט בו. אולי אפילו הייתי עושה את זה אלמלא פחדתי שהם יתעוררו מהרעש. "כדאי להתקשר למשטרה" הוא המשיך ואני, ששקלתי את זה עניתי ש"באמת כדאי", אבל נשארתי לעמוד במקום. "אני אתקשר" הוא התנדב "את תישארי לשמור שהם לא יברחו".
אחרי שהמשטרה עצרה אותם - הם לא ידעו מילה בעברית - ומילאתי תלונה ויצרתי קשר עם הביטוח והודעתי בעבודה שאני לא מגיעה, ניגש אלי אחד השוטרים והעיר ש"אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה, תאמיני לי. 15 שנה אני בג'וב ואף פעם לא נתקלתי בכזה וונדליזם של רכוש סתם ככה בלי סיבה. את בטוחה שאת לא מכירה אותם?". אף פעם לא שאלו אותי שאלה שכל כך לא ציפתה לתשובה כנה. אפילו האוזניים שלו האדימו בחשדנות. "אני לא זוכרת שום אינטראקציה עם שום הומלס בכל החיים שלי, אין לי מושג למה הם בחרו דווקא באוטו שלי". ובאמת, בצומת מעריב אני תמיד נותנת כסף קטן ובחיים לא שפטתי את הכלה המשוגעת שמסתובבת ברחובות תל אביב. חשבתי שאני והם בסדר, לא ידעתי שיש בנינו עניין אישי. השוטר האריך את המבט עלי, "כי אם הסתבכת במשהו אז שווה לך לדבר על זה, נפתור את הבעיה לפני שהיא תחמיר".
בלובי פגשתי שוב את השכן מהקומה הראשונה. עכשיו עם הפינצ'רית המעצבנת שלו שפעם תקפה את הזקנה מדירה 12, נשכה אותה בקרסול והבניין היה יומיים כמרקחה. "את יודעת מה חשבתי?", הוא תפס אותי חזק בזרוע, "הרעשים ששמעת בלילה זה בטח הם, שדפקו לך את המכונית, את קולטת? אם היית יורדת לבדוק מאיפה זה מגיע בטח היית תופסת אותם על חם ומצילה את האוטו! חבל...". אני מקווה שהוא לא ינצל את העובדה שיש בחוץ שוטרים, חשבתי לעצמי, שנייה לפני שבעטתי בו.
|