הן גדלו יחד זו לצד זו כל חייהן.

ראו את התפתחותן האישית, איך הן גדלות להיות נאות מסותתות מחוטבות ויפות.

הן חלקו המון רגעים יחד.

צחוק, אושר שמחה, אך גם כאב, בדידות ורגעים של עצב דמעות, מצוקה ובעיקר בדידות.

 כל אחת בצד שלה לעולם לא נפגשות אך רואות ורואות זו את זו תמיד.

הבדידות הייתה הקשה מכל, הן רצו להיות יחד ולהתוודות על אהבתן. להתחבר, להרגיש, להיות לאחת.

כל השנים הן צפו זו בזו, בלי לגעת. לעולם בלי לגעת. בלי ללטף ללא יכולת איחוד.

אך, עם הזמן, עם התבגרותן, הן קראו תיגר על המציאות האומללה.

הן חשו שהן יכולות לצמוח ולהתגבר על המכשולים המפרידים ביניהן.

הן החלו לצמוח ולצמוח, צמיחה מניבה תקווה, התקווה מעודדת עוד צמיחה וכך הלאה ניזון לו מעגל החיים.

הן החלו לנוע זו לעבר זו, טיפין טיפין מבלי שהעולם שמסביב ירגיש.

מימוש אהבתן נראה קרוב מתמיד.

כל בוקר כשהתבוננו בראי ראו עוד ניצן לאהבתן, עוד התקרבות, עוד תקווה, עוד סימן לצמיחה הבלתי נמנעת של כח הרצון והתשוקה לקשר.

אך , כמו בכל בטרגדיות,....

צצה לה הפינצטה האכזרית

ומרטה את כל ניצני אהבתן של הגבות ומנעה מהן להתחבר....

עוד סיפור אהבה אכזב בעולמינו היום יומי.