בימים האחרונים אני מוצף במיילים של חברים ושל אחרים השואלים אותי: האם להפסיק את המינוי ל"הארץ". "נמאס לי" - כותב א.פ. - "נמאס לי מהאשכנזים היהירים האלה, בעיתון הזה. הם החליטו לחסל אותך כי אתה לא מוכן יותר לרקוד על הגחלים הכבויות של מדורת השבט שלהם. ארי שביט הכריז עליך כעריק והתיר את הציד ואת דמך, ותום שגב הפך לפסיכולוג מטעם עצמו כדי להפוך אותך לתמהוני. אני לא רוצה יותר לקרוא את העיתון הזה. אתה הראשון מכל הידוענים המוכרים לי שהיה לו את האומץ לגעת בשאלות שמטרידות אותי. קראתי את הספר שלך ובכיתי. עליך, עלי ועל כולנו. אבל הם, "הישראלים" הרישמיים, לא רוצים שנעסוק בדברים האלה. הם מעדיפים לעצום עיינים נוכח חצי מבני המחזור שלי בקורס קצינים הנמצאים בחו"ל ולא בטוח שיחזרו. לא איכפת להם שישראל הפכה להיות מדינה של רוע אנושי בין איש ליריבו ובין אומה לשכנותיה. העיקר שלא יזיזו להם את הגבינה הכחושה שלהם. הם שבעים ומרוצים וזה מה שחשוב. אם זה העיתון שנותן להם במה אני לא מוכן לשלם להם את המשכורת".

התשובה שלי הייתה ארוכה מאד. הצפתי בה את התזה המרכזית של הספר החדש שלי ועל פיה ישראל שלא תקדש, תעצים ותפתח את "ההומניזם היהודי" שיביס את הלאומנות השוביניסטית צרת האופקים, תהיה מדינה מוחמצת. מדינת החרב והשכול שהתקווה ממנה והלאה ומיטב בניה ובנותיה גם הם יושבי מרחקים. שיתפתי אותו ועוד כמה כותבים בדילמה המטרידה אותי: למה ארי שביט שכל כך מאוהב בחרב הישראלית, ומטיף לסוג של בטחוניזם צ'רצ'יליאני מיושן, שאבד עליו הכלח, כל כך חרד לקיומו. ואילו היהודי שבי, זה שבמשך אלפיים שנים לא הייתה לו אפילו רוגטקה, מאמין בנצח, באופטימיות וביכולות שלנו לשרוד, להתקיים ולתרום לעולם בכל מצב קיומי?

אחד אחר, מ.ב., שאל אותי: "האם האנשים האלה כל כך עיוורים. מה, הם כתבו בלא שקראו את הספר? יכול להיות שהוציאו עליך חוזה?" ועוד ועוד.

אני מודה ומתוודה כי היחס העוין של שני כתבי הארץ המובילים היכה אותי בתדהמה. יש לי גם ביקורת על האתיקה של שניהם. איך יכול להיות שארי שביט שבא לביתי כמראיין הפך את עצמו ליריב מתעמת, בלי להודיע לי על שינוי כללי המשחק? איזה מין עימות זה אם לאחד היריבים יש את כל הכלים ולשני בקושי פתחון פה? ותום שגב המוזכר בספר יותר מפעם אחת האם הוא יכול להיות מבקר ספרותי אובייקטיבי ונטול פניות או שמא גם את הפרק הזה הוא לא קרא? קורה. הכעס שלי פינה מהר מאד את מקומו לרחמים הגדולים שאני רוכש להם ולשכמותם. הם האתמול שנגוז. מגינים על ימים שהיו ואינם ולא מוכנים להבין כי ישראל חייבת חידוש עמוק. שישראל שמחוץ למסכי הראדאר הממסדיים כבר זזה למקום החדש שלה. זהו המקום אליו אני צועד ואני לא לבד.

למרות כל אלה, ואלי בגללם,  "הארץ" הוא העיתון החשוב ביותר בנוף התרבות של יהדות זמננו. הוא היחיד המציף סוגיות עומק בנושאי הזהות הישראלית והתרבות היהודית המודרנית. חשיבותו גדולה הרבה יותר מכל תיסכולי וכעסי קוראי. אנחנו כבר נמצא את הדרכים שלנו לדבר ולתקשר ולייצר את ההומניזם היהודי הישראלי.  ו"הארץ" ימשיך את מסורתו המדהימה של האב המייסד זלמן שוקן; שילוב של אקטואליה איכותית ועומק זהותי טוב לא פחות.