כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    כנפיים

    להתרומם, לראות הכל מלמעלה, ואח"כ לחזור לאדמה

    מי אני ואיפה גדלתי

    5 תגובות   יום רביעי, 10/12/08, 18:48


    אני לילי

    גדלתי אי שם בחול ואח"כ בארץ.

    גדלתי לזוג הורים מקסימים שלימדו אותי קודם כל לאהוב.

    אח"כ לכבד.

    עד החטיבה בכלל לא הבנתי שיש הבדל בין כהן לסטרולוביץ'. אח"כ כשהבנתי, הם לימדו אותי שאין הבדל.

    הם לימדו אותי להיות מנומסת. הם לימדו אותי לחייך הרבה. הם לימדו אותי עברית. הם שימרו אותה כ"כ טוב, ששכחתי את השפה השניה שידעתי, כי עברית היה יותר חשוב, כי לפה אני שייכת.

    רק דבר אחד הם לא לימדו אותי - להיות תוקפנית.

    לפעמים אני מצטערת על זה. לפעמים אני מברכת על זה. אני לא באמת רוצה להיות כזאת, ובישראל זה מסובך.

    אבל יש זמנים שהמקום שבו אני חיה מפחידים אותי.

    עכשיו זה זמן כזה.

    אני בנאדם שלא רואה חדשות. אני מתעדכנת באינטרנט, ומשתדלת להימנע מהטון הדרמטי של הקריינים בטלוויזיה. זה מעיק עלי. רק עכשיו המתוק הפרטי שלי לימד אותי מי זה פייגלין הזה, שבמקום העשרים ברשימה של הליכוד.

    אבאלה... אבאלה ואמאלה

    תגידו לי שיש רוב שפוי.

    שלא נמצא עצמנו מתכנסים בכותל ומוציאים כלי נשק קרים שלא הורגים מתקציב היבטחון כי ככה אפשר לצמצם, כי ככה אפשר לחסל. שלא נמצא עצמנו מגדירים אזרחים סוג ב' בחוק, מוציאים תרבות מהחינוך.

    גם ככה אנחנו כבר עושים חלק מזה.

    אני מסתכלת על כל ההמולה סביב הבובלילים, המומלכים החדשים ומפחדת.

    כאן אני חיה?

    לפה אני באמת שייכת?

    אני מרגישה שאני לא שייכת לזה, זה לא הסביבה הטבעית שלי, זו לא השפה שלי, זו לא אני.

    תגידו לי שאתם שם כמוני...

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/08 07:37:

      :-)

       

        14/12/08 19:57:

      צטט: coremoran 2008-12-12 10:31:21

      וואו

       

      כמה דברים בפוסט אחד קצר.

       

      כן. ישנם שם בחוץ אנשים כמוך. תמיד. הטעות הנפוצה היא לחשוב שמה שיש בטלוויזיה זה הרוב השולט. כמו שאם חולה נפש אחד רצח, ככה הם כל חולי הנפש. לא, זה לא נכון. יש לזה איזה שם אפילו, היורסטיקה משהו... לאפקט הזה. לא כולנו תוקפניים, לא כל העם מצביע פייגלין, ולא כולם מצביעים לבובליל.

      אבל אני מאמינה שגם אנשים שאולי שם המשפחה שלהם הוא בובליל לא אוהב את התנהגותם של הבובלילים באח הגדול, ושגם אנשים נחמדים מאוד נזקקים לעיתים לתוקפנות שהינה במקום.

       

      איך מבטאים תוקפנות? מתי היא מתעוררת? ואיך מתמודדים איתה - אחת השאלות הקשות לדעתי בחיים. אני חושבת שרוב הפעמים התוקפנות מתעוררת במקומות ששמים בהם גבול "ביני לבינך". פעם בלימודים היינו רבים המון על המזגן - קר מדי, חם מדי. זה היה מגיע ממש לעצבים. כי זה שם, העור הפרטי של כל אחד מאיתנו - היה לו קר מדי או חם מדי, וזה עורר תוקפנות. וככה זה כשרבים על הגבול המדיני או על הגבול המוסרי. איפה שהעור הפיזיולוגי שלנו מאותת "עד כאן".

       

      השאלה היא הרבה פעמים איך לעזעזל לומר את ה"עד כאן" הזה. אני מאמינה שדיבור ישיר מספיק לנו בדרך כלל. יש כאלה שלא יודעים לדבר. את יודעת.

       

       

       

       

      יפים הניסוחים שלך!

      אני יודעת :-)
        14/12/08 19:56:

      צטט: shabat shalom 2008-12-12 16:02:41


      זו הדילמה של הורים.

      ללמד את הילדים לשלוף ציפורניים, להתקיף, להיות פאראנואידים. לראות ניצול בכל.

      או להפוך את הילדים שלך לאוהבי אדם, כדי שאחרים יאהבו אותם.

      הנה הוכחה נוספת שהכי קל לחנך לשנאה. הכי קשה לחנך לאהבה.

      והכי בריא להצמיח אהבה.

       

       

      ולהפיץ אותה :-)
        12/12/08 16:02:


      זו הדילמה של הורים.

      ללמד את הילדים לשלוף ציפורניים, להתקיף, להיות פאראנואידים. לראות ניצול בכל.

      או להפוך את הילדים שלך לאוהבי אדם, כדי שאחרים יאהבו אותם.

      הנה הוכחה נוספת שהכי קל לחנך לשנאה. הכי קשה לחנך לאהבה.

      והכי בריא להצמיח אהבה.

        12/12/08 10:31:

      וואו

       

      כמה דברים בפוסט אחד קצר.

       

      כן. ישנם שם בחוץ אנשים כמוך. תמיד. הטעות הנפוצה היא לחשוב שמה שיש בטלוויזיה זה הרוב השולט. כמו שאם חולה נפש אחד רצח, ככה הם כל חולי הנפש. לא, זה לא נכון. יש לזה איזה שם אפילו, היורסטיקה משהו... לאפקט הזה. לא כולנו תוקפניים, לא כל העם מצביע פייגלין, ולא כולם מצביעים לבובליל.

      אבל אני מאמינה שגם אנשים שאולי שם המשפחה שלהם הוא בובליל לא אוהב את התנהגותם של הבובלילים באח הגדול, ושגם אנשים נחמדים מאוד נזקקים לעיתים לתוקפנות שהינה במקום.

       

      איך מבטאים תוקפנות? מתי היא מתעוררת? ואיך מתמודדים איתה - אחת השאלות הקשות לדעתי בחיים. אני חושבת שרוב הפעמים התוקפנות מתעוררת במקומות ששמים בהם גבול "ביני לבינך". פעם בלימודים היינו רבים המון על המזגן - קר מדי, חם מדי. זה היה מגיע ממש לעצבים. כי זה שם, העור הפרטי של כל אחד מאיתנו - היה לו קר מדי או חם מדי, וזה עורר תוקפנות. וככה זה כשרבים על הגבול המדיני או על הגבול המוסרי. איפה שהעור הפיזיולוגי שלנו מאותת "עד כאן".

       

      השאלה היא הרבה פעמים איך לעזעזל לומר את ה"עד כאן" הזה. אני מאמינה שדיבור ישיר מספיק לנו בדרך כלל. יש כאלה שלא יודעים לדבר. את יודעת.

       

       

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ל.י
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין