1. את הפוסט הזה, על השיר Hey של הפיקסיז, כתבתי כאן לפני יותר משנה וחצי. Hey הוא מהשירים האהובים עלי ביותר, מאלו שמצליחים להיכנס לי הכי עמוק אל תוך הורידים. העומק של ההגשה שלו דגדג אותי כדי להיכנס לו קצת בבפנוכו. ממש בקטנה, בסוף הפוסט, נתתי לינק לקליפ הביתי הידוע שעשו שתיים, ליטל מייזל ועדי פרימרמן, ל-Hey. משעשוע ביתי-פרטי, צמח הקליפ החינני הזה למימדים לא פחות מגרנדיוזיים, במונחי אינטרנט ושיווק ויראלי. כשכתבתי את הפוסט ההוא, היו לקליפ יותר מ-13,000,000 צפיות ב-YouTube. היום הוא כבר כמעט ב-25,000,000. מלבד כמות הצפיות הבלתי נתפסת, ההומאז' של מייזל ופרימרמן (או "טאשה" ו"דישקה", כפי שהן מכנות את עצמן) לפיקסיז הוביל להומאז'ים יו-טיוביים להן. ללא ספק המפתיע והמרשים מכולם היה זה שיצר לא אחר מהבמאי קווין סמית'. סמית' התיישב לו מול המצלמה, ועשה ממש חיקוי/העתק לקליפ של שתי הרמלאיות הצעירות. Now - that's respect.
אבל חכו, זה לא נגמר פה. הערב ראיתי את סרטו החדש של קווין סמית' Zack and Miri Make a Porno. הסרט לא ממש טוב. הוא אולי מתחיל לא רע (קליל, משעשע, לא מחייב) אבל בסופו נופל לשבלונות ולקלישאות ההוליוודיות הכי שחוקות ובנאליות...
SPOILER! SPOILER! SPOILER!
...כולל לשעתק את כל קונספט הסיום של "כשהארי פגש את סאלי" (ידידים אפלטוניים עושים סקס, הסקס מסבך את הכל ביניהם, יוצר נתק ובסוף שניהם מכירים באהבתם ההדדית ונופלים זו לזרועות זה). אבל קטע אחד תפס במיוחד את תשומת ליבי. מדובר באחד מהקטעים החשובים והמכוננים של הסרט. לא אפרט מחמת ספוילר (הרי עד עכשיו ממש לא גיליתי לכם שום פרט עלילתי חשוב, הא?). רק אומר שבמהלך כל הקטע הזה ניתן מקום של כבוד ל-Hey. השיר מתנגן בדומיננטיות ברקע, וסמית' מנסה להעביר דרכו משהו על הרגשתן של הדמויות. לא פעם אני מתעסק במחשבה המטרידה הזו, על איך פעולה אחת משפיעה על התגלגלות עניינים שלמה, ויוצרת התרחשות או סדרת התרחשויות שלא היתה קורית אחרת (מה שידוע יותר כ"פרפר שמזיז את כנפיו בקצה אחד של העולם יכול לחולל סופה שלמה בקצהו האחר"). עסקתי בזה בפוסט על "מה שצריך לקרות - קורה", וגם בקטנה בזה על "כנסיית השכל". ועכשיו אני לא יכול שלא לחשוב שאם קווין סמית' לא היה רואה ב-YouTube איזה קטע וידיאו ביתי של שתי בחורות ישראליות - כנראה שהסצינה הנ"ל בסרטו זה היתה נראית (או יותר נכון: נשמעת) אחרת. נכון, סופה שלמה זה לא. אבל זו עדיין אנקדוטה חביבה, לטעמי.
2. גם "The Family Man" בכיכובו של ניקולס קייג' (AKA: "האיש שעושה סרטים יותר מאשר הוא הולך לשירותים") הוא לא סרט מוצלח במיוחד. כמו "זאק ומירי", גם כאן מדובר בסרט אמריקאי בכל רמ"ח איבריו (במובנים הרעים, כמובן). מעין מחווה ל/השראה מ"אלה חיים נפלאים" של קפרא. קייג' הוא איש עסקים ממולח ו-וורקהוליק המקבל הזדמנות לראות איך היו מתנהלים חייו אם בזמנו, לפני 13 שנה, היה בוחר לוותר על הקריירה שבפתח ולהתחתן עם אהובתו דאז. הוא מתעורר במציאות מקבילה, בה במקום מנכ"ל מצליח הוא מוכר צמיגים, נשוי+2, שקוע בהוויה הפרברית האמריקאית.כמובן שזה פתח ללא מעט בדיחות ניגודים/חוסר הסתגלות (איזה קטע! הוא לא מצליח להחליף חיתול לתינוק, תראו, תראו איך הוא כמעט משתין עליו! והוא גם לא יודע לשחק באולינג!). בקיצור, איך לומר בעדינות - חרא סרט. מה בכל זאת אהבתי בו? קריצה אחת שהצליחה לתפוס אותי, ולהעלות לי חיוך קל על הפנים: ומי שיחק שם בתפקיד הראשי? אחד, ניקולאס קייג' שמו...
3. יהלי סובול הוא אחד מכותבי השירים שאני הכי מעריך בארץ. שוב ושוב הוא מצליח להפליא בתימצות מצבים, כמעט תמיד בצורת ביטוי חסכונית. לאקונית אפילו. אבל מה שעובד בשירי רוק לא ממש עובד בספרות. את ספרו הראשון, "בין דירות", לא ממש אהבתי. הוא היה אנאמי מדי לטעמי, דל מדי בהתרחשות של ממש ובעניין. גם השפה הסובולית הרזה לא עשתה עמו חסד. ספרו השני, "דמי מפתח" לא הצליח להתעלות על קודמו. אין צורך להוסיף כאן ביקורת פרטנית, שכן זו כבר נכתבה על ידי אחרים, ואני מסכים עם דעתם (בגדול: עלילה שנפתרת בקלות רבה מדי, עם דמויות שכל אחת "במקרה" יכולה למלא פונקציה שתעזור לגיבור).
אבל גם כאן, קטע אחד קצר של הומאז' (עצמי, במקרה הזה) תפס אותי: גיבור הספר וחברתו מגיעים לניו-יורק, שם הם פוגשים מכר אמריקאי שלה. "היתה לו פעם להקה", מעדכנת החברה את הגיבור. היא ממשיכה לספר שזה לא ממש הצליח להם, והם התפרקו מתישהו. בדיעבד, אם היו מחכים עוד קצת, יכול להיות שדווקא היה להם סיכוי לתפוס. לא בגלל המוסיקה שלהם, אלא דווקא בגלל שמם: Ground Zero. אם רק היו שורדים עד אותו אסון בספטמבר - אולי מישהו היה מתעניין בהם אז, והיה להם סיכוי לתפוס.
נו, אז מה? ב-1996 טסה להקתו של יהלי סובול לניו-יורק, כדי לנסות לפתח שם קריירה אמריקאית. הצלחה רבה לא היתה להם שם, והם התקפלו וחזרו לארץ די מהר. שנתיים לאחר אותה גיחה אמריקאית, פרצה שערוריית המין של ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי. ללהקה של סובול קוראים "מוניקה סקס". בראיונות שקיימו לאחר מכן, אמרו חברי הלהקה שמי יודע מה היה קורה אם היו מחזיקים בניו-יורק עד 1998. אולי אז היה להם סיכוי לתפוס...
|