גרפומניה להמוני
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=42401
שגר ושכח
זה יותר כדי לחסוך כסף וזמן מטפל.
אתם פחות חשובים.
I CALL THEM AS I SEE THEM
כשאהיה גדול אהיה גדול
A BEAUTIFUL MIND
נפלאות התבונה שלי
נפלאות התובנות שלי
דרכו לצמרת של מגאלומן ממוצע
יעלוק: \"הטרגדיה של החיים אינה המוות....
...אלה למות בעודנו בחיים\"
פוסטים אחרונים
- מרק צ'פמן - מאחוריך. בעצם גם מאחוריך, יגאל בשן, או: איך הצלתי את חייו של יגאל בשן? 12/10/09
- ניתוח ביניים 9/8/09
- אני מאוד מתגעגע אלייך, ג'וק 1/7/09
- מלי לוי התבגרה 18/6/09
- :) 17/6/09
- מי אתה ומה עשית לביבי? 14/6/09
ארכיון
זה פשוט מתסכל
כל כך הרבה אנרגיות, רצון לאהבה, רצון לחברות אמיתית, רצון למישהו להתפרק איתו, להתפרק בו, הזדקקות לאנשים לרוץ איתם ואין.
אתמול הבחור היחיד במועדון אנוש בקרית אונו שהתקרב לנורמלי אמר לי שיש משהו מרתיע בדרך בה אני מציף את עצמי על אנשים ישר על ההתחלה. שזה גורם להם לקחת צעד אחורה. אבל אני לא מאמין במשהו אחר. אני אזרוק את כל מה שאני והייתי על ההתחלה. מי שיקבל ואופקיו פתוחים דיים יקבל, מי שלא לא. אין לי זין ואנרגיות לשלבים הבינוניים הרגילים של תהליכי ההיכרות המייגעים. ואני כל הזמן מנתצל על שזה נשמע שחצני לכל מי שאני אומר לו את זה, אבל אני רוצה אנשים ברמתי, שאוכל לרוץ איתם. או מונהגים שאוכל לשנות להם ת'חיים בצ'יק. את זה אני לא אומר. כזה אני כרגע. אני עדיין בולדוג, אבל זרוק לי עצם מדי פעם, יקום. |
תגובות (10)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
"כן, נו, מה שההוא אמר".
:)
סבבה חמודה, אשמח להיות לך כמפענח מחשבות בכל עת.
מסתבר שטעיתי.
הבנת ב ד י ו ק למה התכוונתי.
:-)זה בהחלט אחד הדברים. אבל לא החשוב מכולם לעושר דעתי.
סליחה עצמית היא טובה כמובן. אבל כשהיא באה לבד היא יכולה להוות מתכון להסתפקות חמימה במה שיש והיא תסתום את הרעב לגדול ולהצליח ולהשתנות.
אני סולח לעצמי כיום. במיוחד על כשלונות. אבל לא כאמצעי להכנע לבינוניות אלא אהסרת מחסומים לא נחוצים בפני העזה, נסיון, צמיחה ושינוי.
חשוב לסלוח לעצמך לאחר כשלונות. חשוב לבטל לגמרי את ההצמדה ההדוקה לאגו ולתחושת הערך העצמי. צריך לנצל אותם כמנועים מצוינים ללמידה. בכל כשלון יש כל כך הרבה לקחים מעולים.
אני סולח לעצמי על כל הטעויות שעשיתי בעבר כי אין טעם לשקוע בחרטות. אין שומדבר פרודוקטיבי בכך. או צמיחתי.
אני סולח לעצמי על פעמים שהייתי בהם חרא כי הלקאה עצמית לבדה לא היטיבה עם שומדבר בעולם הזה. הפקת לקחים, שינוי אופי אמיתי ועשיית מעשים טובים בהמשך החיים כדי לפצות על הדפיציט הקארמתי כן.
אני סולח לעצמי על טיפשות זמנית כי זה אנושי לא לדעת הכל תמיד בזמן אמת. מי שלא לומד מטיפשויות זמניות זה כבר משהו אחר.
אני סולח לעצמי כי סליחה כשלעצמה מבריאה פצעים. אני מקווה שאגדל לסלוח יותר לאחרים.
סליחה לעצמי היא אחד הכלים בארגז שלי.
פעם הצקתי לאיש אחד זקן וחכם שהכרתי.
שאלתי אותו מה הוא היה אומר אם הייתי מבקשת ממנו עצה אחת לחיים.
כיוון שסירבתי להרפות, הוא נאות בסוף ואמר:
"אם יש דבר אחד שנראה לי באמת הכי חשוב, זה לדעת לסלוח לעצמך."
שמעתי את זה לפני יותר מעשור ואני עדיין לומדת את השיעור הזה.
מה שכן, כל פעם שנופל איזה רבע אסימון בכיוון - אני מוצאת שנהיה לי טיפה יותר קל לחיות בטוב.
(יש מצב שזה ישמע לך רק חצי קשור לדברים שכתבת, אבל כנראה שאין לי דרך יותר טובה להסביר את הקישור מלבד לשלוח ולתת לך להשלים את מה שצריך)
יש לי שליטה עצמית. עדיין אין לי את הדרך והכלים לעשות את זה באופן הנכון והמדויק. גם להיות עצמי במלוא צבעי וגם לעשות לאנשים טוב ולמשוך אותם לרצות עוד זמן לידי.
אתמול הלכתי עם אמא שלי להצגה "קולות" שמשתתפים בה דפוקי נפש כמוני ואנשי מקצוע מהתחום. מומלץ בעוצמה. היו קטעים שהצטמררתי. היו קטעים של עוד מעט דימעה. אומנות טובה היא משהו שמכיל הרבה אמת ושמרגש אותך.
הקיצר בסוף ההצגה היה פאנל עם משתקמים וכל מיני אנשי מקצוע ובסוף זמן לאיזה שלוש שאלות.
לפני שאלה איזו עובדת סוציאלית פקאצה שאוהבת יותר מכל לשמוע את עצמה שואלת שאלות עשירות וארוכות, לאחריה אני שאלתי את השאלה שלי שחזרתי עליה כרגיל לא מעט פעמים בלב לפני ונשאלה למרות הקול הצרוד פגוע מיתר הקול שלי. היא בכוונה הייתה קצרה ומחודדת כי יש לי תחשוות טובות גם לגבי מה שמעורר הערכה אצל אנשים ששומעים שאלה.
להפתעתי אפילו קיבלתי כמה מחיאות כפיים מהקהל - משהו שאני תמיד מייחל לו ומרגיש שמגיע לי - הערכה ציבורית אפילו מינימלית שכזאת - אבל תמיד מופתע ומשהו בי כזה נאטם כי הוא מפחד להכיל את הרגע ואני נכנס לקצת אוטומט חשוך כזה מלחץ. וגם זאת ששאלה אחרי שאלה שאלת פולו אפ שמצטטת מהשאלה שלי וגם מנחת הפאנל ציינה את שמי מספר פעמים.
ואמא שלי ממש פידבקה אותי לטובה כשיצאנו מהאולם על השאלה הזאת. וזה באמת המון להרגיש טיפות של גאווה כאלה ממנה.
עכשיו זה אולי דבר קטן ומטופש. תמיד יש בי קול פנימי שחובט בי קצת על הרצונות האולי שטחיים האלה ועל ההתרגשות הכל כך גדולה מזה. כי יש בזה קצת משהו נחות.
אבל אני צריך את זה. את ההכרה של כמה שיותר אנשים בי וביכולות שלי. את ההוכחות סוף סוף במציאות אחרי 28 שנים שתחושת הגדולה שתמיד ליוותה אותי ומדי פעם דחפה אותי היה בה לוז חזק של אמת ולא רק תוצר של תסמונת הילד הדחוי.
זה המודל האירוני שאני בוחר להזדהות איתו.
צריך גם ללמוד מה לא להיות, כפרה. ותודה לאל (האגנוסטי) שיש מודלים כאלה.
אני מקבל עזרה מקצועית מעולה מרבי ה-OCD שלי.
ומכל בנדם שאני יכול ללמוד ממנו משהו.
מזדהה איתך מאוד.
פעם הרגשתי כמוך.
והאשמתי אנשים שהם לא מסוגלים להכיל עושר אותנטי שכמוני.
אחר כך למדתי שדרושים לי וויסות עצמי וקצת שליטה.
לא בטוח שאין לך כוח לשלבים של התקרבות, כמו שאין לך שליטה עצמית ובדחפים.
(בכל מקרה, אני משוכנעת שדעתך המגלומנית על עצמך מוצדקת)
לאו דווקא המודל שאני הייתי בוחרת להזדהות איתו, אבל מבינה את הכוונה.
רוב האנשים עסוקים רוב הזמן ב"להיות כמו כולם" בלבוש או בדיבור, ואז מחפשים דרך להתבלט.
אתה לא מסתתר מאחורי הבנאליות אז כל ניסיון להבליט את עצמך ישר יוצא מפרופורציות...
קודם כל- אל תפחד, כי זה לא עוזר. הפחד בא להזהיר אותנו, אבל אתה כבר זהיר.
מה עם עזרה מקצועית? מישהו שיכול לסייע בעניין הפרופורציות?
אני פשוט מפחד שאני יוצא שחצן. זתומרת הדיעות שלי על עצמי מגאלומניות ושחצניות אבל לא כל העולם צריך לדעת על זה.
והפידבקים שאני מחפש הם יותר על הדרך ולא על המהות. פשוט משהו בדרך המתפרצת שלי כנראה שהוא לא נכון. ואני כנראה לא כל כך עושה טוב לאנשים שאני בא איתם במגע. אז אני מנסה למצוא את שביל הזהב שמצד אחד אני גם אעשה ממש הרבה נחמד וטוב לאנשים שלידי ואז הם יזדקקו לי וגם אני אוכל לתפוס עליהם תחת.
כמו ביבי.
אף פעם אל תצנזר את עצמך.
מי שלא מסוגל להתמודד עם זה- שיידע את זה מההתחלה, ולא שירגיש בשלב מאוחר יותר שאתה "גדול" עליו או "חונק".
ואל תתנצל. בשום אופן.