נתקלתי בפרק של "אמא'לה" השבוע

ראיתי ולא האמנתי, זה נראה כמו קולנוע...כמו קולנוע עכשוי

יש שם מיזנסצנות מרהיבות, הבית של אמא'לה רוחש פעילות כמו בית אמיתי

יש שם שוטים ארוכים של סצינה, וירטואוזיות בבימוי ובצילום

כתיבה מרהיבה שעוסקת בבעיותיה של אמא מתחילה שכלואה עם חצי מהמשפחה שלה וחצי מהמשפחה של בן זוגה באותו הבית

יש שם נערה מתבגרת, מרדנית, מינית ושונה שמתמודדת עם בני גילה- יש שם אנושיות מרתקת, אין כמעט קלישאות. מרתק לראות איזו תגובה מקבלת נערה פתוחה מגבר צעיר ששבוי בסטיגמות על נשים

הסדרה הזאת נראית כמו מציאה אדירה, גם נושאים חשובים ומרתקים וגם ביצוע קסום

צילום של אתרים, כמו בית ורחוב, על כל גווניהם וצבעוניותם, כאילו מי שביים מצא את היופי שבמקום ולא מצא מקום פונקציונלי לצלם בו סצנות. צילום לפעמים חשוך ולא מואר היטב לטובת קבלת התחושה המקומית. בקיצור, מרהיב.

ובכל זאת, לא נמשכתי להמשיך לצפות. אולי אם לא הייתי עסוקה הייתי ממשיכה, בטוח שכן, אבל יש דברים שממשיכים לצפות בהם גם כשעסוקים ו"אמא'לה" לא הייתה כזאת תכנית.

זיהיתי את הבעיה מיד. שקר.

הליהוק, צחי גראד/אורנה בנאי, כזוג הראשי בסדרה הוא שיקרי, לא אמין, לא עובד.

אם אני לא מאמינה שאורנה בנאי באמת זוגתו האוהבת של צחי גראד

אם אני לא מאמינה שהיא רוצה לעשות איתו ילד ואם אני לא מבינה מה הוא עושה איתה

והם נראים לי כפונקציה, כבעל ואשה כתובים/משוחקים, הוא בריון היא מורכבת, הוא טוב לב ופשוט, היא מורכבת ומתוסבכת...אני לא מאמינה, הכל אבוד. הסדרה לא עובדת.

"אמא'לה", היא סדרת טלוויזיה פונקציונלית. היא רוצה להרעיש אותי ולהראות לי דמויות וסיפורים שלא ראיתי

אמא מתחילה לא קונבנציונלית, הומואים שעושים ילד ביחד, נערה מתוסבכת/מופרעת/רגישה, כולם על שלל גווניהם הרגשיים. הכל בנוי- כתוב, מבויים ומצולם היטב

מרוב "היטב", מרוב מוקפדות, אין התעלות ריגשית

אין ניצוץ ואין שום אמינות. לא התחברתי רגשית, הנגר שבנה את הכסא הזה לא חשב שאני צריכה כרית.

לפעמים כרית פרחונית שהורסת קצת את הכסא המעוצב נפלא, מאפשרת לשבת עליו.

ליהוק אמין, העפת אורנה בנאי או צחי גראד מהסדרה לטובת שחקנים שיעצימו את הדמויות באמת הייתה פותרת את הבעיה, ואולי דרוש שם קצת מעוף במקום כל המקצועיות. אמא'לה לא החליטה אם היא דרמה רגישה ומרגשת או חירטוט "מגניב". בעיה...כל הטוב שיש בה נותר עקר.