מדיניות התג מחיר - מעלה בי כמה זכרונות.

 אני זוכר את הטריגר לליל הבדולח (צעיר יהודי שירה בעובד השגרירות הגרמנית).

 אני זוכר את "תג המחיר" ומשתתפי המהומות נגד היהודים - מיטב הנוער הגרמני.

 אני זוכר את הדרך בה עלה היטלר לשלטון ואיך האחרים חשבו שאפשר יהיה ל"השקיט" אותו ו"לתמרן" אותו. וכמה הוא "לא נורא".

אני רואה את "נוער הגבעות".

אני קורא את דבריו של פייגלין ואת הנסיונות להסתיר אותו. וכאילו מישהוא מחברי הכנסת של הליכוד לא יסור למרותו? הרי אם הוא הצליח להחזיר את גילה גמליאל - הוא יכול להכניס גם חמור לכנסת.

והאחריות היא על כולנו. מי שיצביע למטורפים האלה - שרוצים שנתנתק מהאו"ם ונסגור את שגרירויות ישראל בעולם - ומי שרואה אחד מחבריו או בן משפחתו מתכוון להצביע להם  ושותק "כי אין לו כוח לויכוחים פוליטיים" וכי "גם ככה אין למי להצביע".

חושבים שאני מגזים?  קראו את הביוגרפיה של אלבר שפאר - וראו מה רבים היו הנורמליים בגרמניה - ואיך תחושת המיאוס מהפוליטיקה העלתה את הנאציונל-סוציאליסטים לשלטון.