" דרגת המהירות עומדת ביחס ישר

    לעוצמת השיכחה.

    תקופתנו מתמסרת לשד המהירות ומסיבה זו היא עצמה

    שוכחת את עצמה בקלות כה רבה.

    בלשון אחר:

     תקופתנו שבויה בתאוות השיכחה וכדי לספקה,   היא מתמסרת לשד המהירות.

    היא מאיצה את צעדיה, משום שהיא מבקשת לומר לנו שאינה מעוניינת עוד כי ייזכרו בה; שהיא עיפה מעצמה, בוחלת בעצמה, שהיא מבקשת  לכבות את הלהבה הקטנה המרטיטה של הזיכרון....

    המאה שלנו איבדה את ההנאה שבאיטיות.

     היא סחרחרת קדחתנית של שברי ארועים, של קשרים אקראיים חפוזים, בלי חיזור ובלי ציפייה, של סדרת פורענויות יומיות מדווחות בטלויזיה בין פרסומת מתקתקה אחת לשניה, עד שאתה שוכח אם הילדים הרעבים שראית אתמול בגסיסתם היו מביפאריה או מסומליה...

    אחרי ליל של תשוקה מתסכלת, ונסן, בן סוף המאה ה עשרים, חש עצמו חלש. הוא עצוב מכדי לשקר. הוא מתאווה רק לדבר אחד- לשכוח במהירות את הלילה הזה, למחוק אותו, למחות אותו, לכלות אותו- ובאותו רגע הוא נתקף צמא למהירות שלא ניתן לשככו.

    בצעד החלטי הוא נחפז לעבר האופנוע שלו, הוא מתאווה אל האופנוע שלו, הוא מלא אהבה אל האופנוע שלו, שעליו ישכח הכל, שעליו ישכח את עצמו.

    אחרי ליל אהבה איטי וחושני, האביר בן המאה השמונה עשרה יוצא מטירת הרוזנת .

    ניחוח הרוזנת שנותר עליו, מעורר בו געגעועים והוא משתוקק להיות בגפו בכרכרה שתישאהו באיטיות וחולמנות לפאריס.

    האביר פוסע באיטיות לעבר הכרכרה. ככל שהוא מתקדם, כך צעדיו הולכים ונעשים איטיים יותר, והאיטיות הזו מלאה באושר.

    במהלך שעות הנסיעה לפאריס, הוא מתנמנם, מתעורר וכל אותה עת מתאמץ להישאר קרוב ביותר אל הלילה, לזכור ולהתענג עליו, ללא מחר, ללא קהל..."

קטעים מתוך ההנאה שבאיטיות/ מילן קונדרה.

    התענגו על האיטיות,

    העריכו את הלמידה

    העמיקו את הקשר

    האריכו את החוויה

    וכך, כל תחנה ושלב בדרך יהיו הנוף

    שיהפוך את המסע עצמו למטרה...