קשה להיות חולה במחלה שכמעט איש אינו מכיר. קשה להיות חולה במחלה קשה, שלא מראה כל סימן חיצוני, שנמצאת שם כל רגע ורגע במהלך היממה. קשה לעבור בין היממות.

אני איל, אני בן 27 תיכף ואני סובל כבר ארבע שנים ממחלה כרונית בשם פיברומיאלגיה. זהו הבלוג הראשון שאני כותב מימיי ואל מי דבריי פונים, אני לא יודע - אל האי-שם, אני מניח, אל האי-שם ותו-לאו. ולאלה מביניכם שלא יודעים דבר על המחלה הערמומית הזאת אני יכול רק לומר שכדאי לכם לצאת ולהכיר, לצאת ולדעת עולמות אחרים, כרוניים; איזה עולם, בחיי. לעזאזל.

עוד כשהייתי בריא לא ממש הייתי בריא. כשהכה אותי הפיברו לראשונה זה היה לאחר חמש שנים של התייסרות נפשית ותנודות חברתיות בין פסיכולוג לפסיכיאטר, בין ניסיונות אובדניים לאישפוזים, בין זיעה לדם, בין מוות וחיים... ואז החלטתי לשים את חיי מאחור ולהתחיל מחדש; להרים את ראשי זקוף, לדחוק ולהדחיק, לחשוב לטוב ולא לרע - להרים את ראשי זקוף. ואז, כאמור, בדיוק כשעמדתי לצאת מעצמי ולהיפתח לעולם, נאלצתי מיד לשוב על עקבותיי ולשקוע בשנית בבעיות שאין עין-אדם רואה, אך השפעותיהן על חיי כבירות.

              נחמות - זה מה שמחזיק אותנו בחיים. בכל פעם שהמציאות כופרת ברצוננו ומשלשלת לעברנו אצבע אנו נאלצים להתכופף בפניה ולהתאים את עצמנו מחדש לנוכח. לפתע הכל משתנה - הכל! - ומה שהיה בעבר לא ראוי להתייחסות או טריוויאלי הופך כעת לנחמה קטנה. השגור בשגרה הפך לפתע למלחמה, למאבק, וכולנו אוהבים לנצח במאבקים; אז כן, אומנם מעולם לא העליתי בדעתי שארגיש סיפוק כה גדול מהליכה ברגל אל הצרכנייה וחזרה כשידיי אוחזות בכל כוחן בשקית חלב. אלו הם המאבקים שלי כיום, כך נראית השגרה שלי - מתנחם שאני עדיין מסוגל להרים כוס קפה ולשתות כמו כל אחד אחר. אז יופי, לנצח במאבקים זה טוב. להפסיד?... אף אחד לא אוהב להפסיד; זה מבייש, זה מעכיר את העולם כולו. זה להרגיש פחות-ערך מהאדם הבזוי ביותר שאתם מכירים. 

זה קשה להחזיק את הדלת סגורה, הדלת שמאחוריה אני מנסה לדחוס את כל שרידים בעייתיים מן העבר, ובאותו הזמן להתמודד עם הקושי והסבל הפיזי. אם בעבר קרסתי מבפנים והגוף היה זה שהחזיק אותי חזק, הרי כיום מלחמתי היא כפולה. הפיברו זה עולם מורכב; זה לא עולם של 'אני לא רוצה', אלא באמת עולם של 'אני לא יכול'. אם אמתין דקה - דקה אחת בלבד! - מהרגע שפקחתי עיניים והתעוררתי בבוקר, לא אוכל לקום מהמיטה, פשוט כך. וכך אני מאמין זה המצב עם כל יתר החולים. זה כמו בסרטים המצוירים, שהצייד ייפול למטה רק אחרי שיבין שהוא צועד באוויר, כך גם בפיברו - ברגע שנביט למטה נבין שאנחנו לא מסוגלים להמשיך ומשהו שם מושך אותנו שוב פעם למטה - חייבים לעשות את הכל עכשיו ומהר, עכשיו, אבל ממש עכשיו וממש מהר, אסור לעצור לרגע כי ברגע שעוצרים... זהו. צונחים חזרה מטה.