אַתְּ הָיִית כְּמוֹ צֵל גָּדוֹל מֵעַל חַיַּי, וּכְמוֹ הַצֵּל – לֹא רוֹאִים אֶת הַפְּרָטִים, רַק דְּמוּת כֵּהָה לְלֹא פָּנִים אוֹ תָּוִים עִם צוּרָה מֻפְשֶׁטֶת מַשֶּׁהוּ, מְאַיֶּמֶת וּגְדוֹלָה מִכְּפִי שֶׁהָיִית בֶּאֱמֶת. הָיִית מְרוּחָה עַל הַקִּיר, שְׂרוּעָה עַל הָרִצְפָּה לְרַגְלַי מֵאֲחוֹרַי וּמִצְּדָדַי, מִתְעַצֶּמֶת מֵעָצְמַת הָאוֹר. לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְנַתֵּק מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחֹר עַד שֶׁהֵבַנְתִּי – כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ הוּא לְכַבּוֹת אֶת הַזַּרְקוֹר |