הסתכלתי עליה במין מבט של - מזת'ומרת? אבל וואלה. חתיכת שאלה היא זרקה לי פה.
לא ידעתי מה לענות.מה זת'ומרת למה רצית להיות אימא.. מי חשב על זה ככה בכלל? זה תמיד הרי ברור! זה לא קריירה שצריך לבחור! זה חלק מהחיים. לא יודעת. השאלה הזו עשתה לי משהו. כנראה אנו שוב בתקופה של הרהורים... תמיד אהבתי ילדים, תמיד הייתי מחוברת לילדים, ותמיד חלמתי שיהיו לי ילדים, אני זוכרת כמה אני ובעלי בתקופת החברות שלנו פינטזנו על איך נהיה הורים, ואיזה אימא ואבא נהיה, ואיך יראו הילדים, ואיך הם יהיו... אבל זו לא סיבה לרצות ילדים. אז למה רציתי להיות אימא? האמת שאף פעם לא חשבתי על השאלה הזו. והאמת שאני מהרהרת הרבה על השאלה הזו. מעולם לא דמיינתי את עצמי לא אימא. אני חושבת היום, אחרי שיש לי שני ילדים משלי ועוד כמה ילדים מאומצים (של חברים, משפחה, שכנים),שהאישיות שלי בתור אדם מעולם לא היתה שלמה אם לא הייתי הופכת לאימא. עם כל הקושי, מעדיפה את עצמי בתור אימא. הכי כייף לי עם הילדים שלי. זו המתנה הכי נפלאה שקיבלתי, וגם המתנה שאני מעבירה הלאה לעולם..
אז למה רציתי להיות אימא? וואלה לא יודעת. לא נראה לי שזה רק אינסטיקט של הטבע. יש משהו מעבר. אולי זה קשור לנתינה, לאהבה, ליצירה גם שלך, וגם יצירת פרי אהבה עם בעלי. ליצור משהו של שנינו. כשאני חושבת על השאלה הזו, עולות לי כל מני תשובות כמו - אולי באיזשהו מקום זה סוג של תיקון? טיפול בעצמי? ניסיון להביא משהו יותר מוצלח ממני? איזה אגואיסטי זה נשמע! ואנחנו תמיד אומרים על אלו שמחליטים שלא להביא ילדים שהם אגואיסטים!
אני יודעת להגיד למה אני רוצה עכשיו להיות אימא. כי ילדים זה שמחה, אושר, התעלות רוחנית, רגעים של התרגשות, נתינה, אהבה, משהו אלוהי. גם קשה, ברור. אבל אני חושבת שזה מוציא ממני את הדברים הטובים שלי.
אני אמשיך להרהר לי. רק רציתי לשתף אתכם. ואתן האימהות או הנשים באשר אתן-- אני מזמינה אתכן לענות על השאלה ולשתף. אז למה את רוצה להיות אימא?
