|
אלה מכם שכבר מכירים אותי, יודעים זה מכבר שמעולם לא וויתרתי על זכותי החוקית והלגיטימית לאידיוטיזם. אז זהו, שאפילו אצלי יש גבול לטיפשות, ששלומיאליות זה דבר נחמד עד לרגע שבו אתה מוצא את עצמך מוטל על הריצפה מרוצץ ומכווץ כשגדול שחקני הבד של מדינת ישראל מנסה לעסות את כתפיך הדואבות ושואל : "אתה בסדר?" ואתה עונה "הכתף השמאלית הורגת אותי" והוא ממשיך לעסות במרץ, ירוק מדאגה כנה, אמפתי כמו שרק שחקן ענק ששיחק כבר איזה שליימז'ל אחד או שניים בעשרות שנות הקריירה שלו מסוגל להיות. פרטים בהמשך.
המונמון זמן עבר מאז שהעליתי כאן פוסט. כנראה שהסיפור ההוא, על השתיקה הכבדה ההיא, תקע אותי קצת וגם החיים לא האירו לי פנים מי יודע מה אבל אלו צרות פרטיות שממש לא צריכות לעניין כאן אף אחד. שבוע קשה עבר על כוחותינו. ביום ראשון נעקרה אחת מטוחנותי האחרונות וכאשר שבוע מתחיל בעקירת טוחנת מכובדת, טוחנת שטחנה עבורי טונות של מזון, שבוע כזה לא יכול להימשך בטוב. יום שני שהגיע לא לטובה תקע אותי עם עשרות חברי "מרכז הליכוד" בביתן 10 בגני התערוכה, מתרוצץ ומנסה להתגבר על המון תקלות שנוצרו כתוצאה מה"ציוד המשובח" שאותו אני מתפעל בשירותכם, ומי שכסס את ציפורניו עד עלות השחר יכול היה להתבשר בזמן אמיתי, בתאורה מכובדת וסאונד משובח על "הנבחרת הנהדרת" של הקאוץ' נתניהו ( הוא הא מי זה בא........) , ללכת לישון את שארית הלילה, לדעת שלא פסה הגמליאלית מין הארץ, ששלום והביטחון ימשיכו לשרור בארץ קטנה עם שפם ושגם הבובלליזם והידישקייט ישרדו את הקדנציה הבאה עלינו לטובה. נפלתי על המיטה בשבע לפנות בוקר ואני לא כל כך זוכר את עוללות יום שלישי וטוב שכך. יום לאחר מכן, ביום רביעי, כבר התרוצצתי ברחבי הארץ במשימה חשובה לא פחות שבסופה מצאתי את עצמי מוטל על רצפת הפרקט בקומה 10 (לא בטוח שזו הקומה אבל למי אכפת) בחברה מכובדת שכללה את אנשי הצוות שלי ושלשה אנשים מכובדים אחרים שאחד מהם הוא אותו שחקן, לאחר שניסיתי לעבור בנחישות קיר זכוכית שקוף ונקי למשעי עם כל תשעים ושניים הקילוגרמים שלי ונשלחתי אל רצפת הפרקט לחשיבה מחודשת, לבקרת נזקים ולחשבון נפש..........תודה לך מ' על המסאז', אני כבר בסדר. מה'ניאגיד לכם, מי אמר שהחיים זה לא סרט? על קורות היום, יום חמישי אתם כבר תוותרו בגלל שאפילו אתם, קוראי הנאמנים, לא מסוגלים לסבול כל כך הרבה טמטום בפוסט אחד........ אז זהו זה (ולא אחרת), זה היה שבוע חרא. מקום העקירה עדיין כואב וצורך אופטלגינים לרוב, חבורה כחלחלה מעטרת את גבתי הימנית, זוגתי נסעה לה עם חברה לחופשה בטורקיה (גם אני היתי בורח מעצמי לו יכולתי), החיים מעולם לא נראו יפים יותר. השבוע נתבשרתי בכותרת גדולה באתר הבית של אתר זה, אתר HAARETZ שבביתה של מורה לאזרחות (!) נתפסו שתילי קנביס ואצבעות חשיש. תודה לך משטרת ישראל שתוך כדי מלחמת חורמה במשפחות הפשע, מאבק בתאונות הדרכים, חקירות השוחד והמרמה, מלחמות הניצבים, נטיעת תחושת הביטחון ברחובות, וכו.......נשאר לכם גם זמן להתעסק עם העבריינית הנלוזה הזאת ותודה גם למחלקת יחסי הציבור המהוללת שלכם, אל תשכחו לתת להם צל"ש וקידום, מגיע להם. תודה גם לעורכי הארץ ששיתפו אותנו בחדשה המרעישה (בכל זאת, מורה לאזרחות!!), לא פסה עיתונות טובה ולוחמת בבית שוקן..... גוט צאי דאנק (שזה בגרמנית תודה לאל) בתוך כל הגועלנפש של השבועות האחרונים, מגיע זוג צופיות לבקר בגינתי הצנועה. נתן זך כתב את "ראיתי ציפור רבת יופי" שכמוה לא יראה עוד והתכוון אולי להשראה שפקדה אותו אי אז ואילו חנוך לווין הציניקן טען ש"מה אכפת לציפור" אם העץ הוא ירוק או הים הוא עמוק ואם אדם שר שירים (נתן?) וכיו"ב . קשה עכשיו לצופיות והן כנראה מגיעות לראות אולי נשאר איזה פרח שמאחר לפרוח ואולי ניתן למצוא קצת צוף מתוק להמתיק את החורף היבש והמחורבן הזה. לי, אישית, מאוד אכפת מהנקבה החומה והצנועה ומהזכר הגנדרן והמפונפן ומאחל להם שישרדו את החורף ושימשיכו לבקר כי יופיים ושירתם הם מנת הצוף הקטנה שלי, מזון רוחני ונפשי שמסייע לי לעבור את הג'יפה הישראלית של היומיום.
את התמונה גנבתי מויקפדיה
|