אני חושב שהייתי בן 10 באותו יום שישי אחר הצהריים, כשההתרגשות אחזה בבית בהמתנה לשני האורחים הצפויים. הצמד, מלכי השכונה החדשים, מובילי התרבות מביאי הבשורה ומפיצי המחר או במלים אחרות בעלי תחנת הכבלים הפיראטית מרחוב השומרון 5, כבר רישתו את רוב הבניינים הסמוכים וריצפו את שמיי האיזור בכבלים לבנים רפויים, שעברו ממרפסת אחת לדלת שניה. ואנחנו, כדרכנו בקודש, היינו מאלה האחרונים לקפוץ על העגלה.
ואולי זה מה שהעצים את החוויה. מרגע ששני הגברים המדובללים, לצורך העניין נקרא להם ריקו ושירזי, נכנסו הביתה, קשה היה שלא להתרשם מהמיומנות שלהם, היעילות והמקצועיות. החל מהתלבושת האחידה - מכנסי ספורט מניילון עם שלושה פסי אדידס בצדדים, גופיה לבנה מקופלת ברישול על כתף שמאל וסיגריות מונטנה שנזרקו על שולחן הסלון, עבור באסרטיביות שבה הם חוררו לבית את הצורה, העבירו חוטים דרך האמבטיה ומעל לסיר של הממולאים, ועד לשימוש במלים זרות ומלאות נוכחות כמו דיבלים - המחזה היה מסעיר. והציפייה, הציפייה.
ריקו ושירזי ניהלו את כל מערך הפירמה שלהם בארגון מופתי. ריקו היה סמנכ"ל תשתיות, כלומר הוא זה שעשה את החורים בקירות ("זה גריז כדי שהכבל ייכנס טוב, אחר כך תעבירי פה סמרטוט נשמה יהיה לך כמו חדש, זה לא משאיר כתמים כמעט בכלל"). שירזי היה רמ"ח השחלות, של חוטים בקירות ולא רק. תשאלו את ריקי החיילת מהבניין מאחורה. הוא גם האיש עם היד על הכפתור, זה שחיבר את הטלוויזיה ושיחק עם הערוצים, בזמן שריקו מדביק את הכבל באיזולרבנד למשקוף כדי שרוב הזמן יראו עם צבע. אה והוא גם ידע לצאת מזה באלגנטיות כשאבא שלי שאל אם הוא נותן קבלה.
גם בגזרת השידורים האצלת הסמכות נקבעה מראש. שירזי, מתוקף הרשאתו כבעל המנוי בוידאו חזי היה האחראי על בחירת הסרטים, השכרתם והחזרתם בזמן בשביל שלא יחייבו אותו לילה נוסף – בקיצור סמנכ"ל תוכן. הוא זה שהבריק עם פסטיבל סרטי יודה ברקן בחופש הגדול ופיתח את נישת הרומן הרומנטי בשישי אחה"צ. דוקטור ז'יווגו נגס פלאים ברייטינג של הסרט הערבי, יעידו הבכיות של רחל מלמטה וציפורה מלמעלה שהיו הפיפל מיטר הראשון בהיסטוריה. ויש אומרים שבלילה בלילה, אחרי סיבה למסיבה ובשעות שברור שהקטנים כבר במיטה, שירזי היה שם סרטים גסים עם בחורות שמראות הכל.
ריקו לעומתו נע על הציר שבין אומבודסמן לרגולטור. הוא הסתובב לא מעט בשכונה, הקשיב לרחשי הקהל (תביאו יותר תורכי! למה בלי תרגום?) וידע ליישם את הלקחים. הייתה לו היכולת להקשיב בסבלנות בצורה מאוד לא סובלנית לאנשים שעצרו אותו, משל היה סלב, ובמבט מאיים לשמור על פסאדה של דברו אבל אל תעמדו קרוב מדי. ועדיין, את הסחורה הוא סיפק. מה גם שהייתה לו יכולת להגיב במהירות לתקלות, לצד כישורים מוכחים בבקרת איכות. בכל פעם שבסרט ששודר בשעות אחר הצהריים התפתחה לה סצנת סקס, הוא היה לוחץ על כפתור ההרצה קדימה ומעביר את הטומאה במהירות לעיניהם המתאמצות לקלוט כל פיסת מידע של הצופים בדירות שלידו. בשלב מסויים פיתחנו, אני ושכמותי, מיומנות לעזוב הכל ולהתמקד בטלוויזיה בכל פעם שראינו בזווית של העין שהסרט רץ מהר מדי.
עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה. מריקו לא שומעים אפילו לא מלה. גם הכבלים שבשמיים הוטמנו בתעלות מתחת לכביש כשהגלובליזציה, התחרות וכרטיסי האשראי ניצחו את הכל. השבוע, אחרי שלוש שנים ב-YES, החלטתי לעשות מעשה ולבדוק מה מציעים ב-HOT. התקשרתי. שיחת חינם, על חשבונם, הובילה אותי אל דיילת שירות חביבה אך אסרטיבית. הסברתי לה שאני מעוניין לקבל הצעה, מכיוון שאני כרגע מנוי אצל המתחרה. היא ביקשה שאמתין והעבירה אותי לאיש שירות מדרג גבוה יותר. בכל זאת, חשבתי, לקוח פוטנציאלי נחשק.
"הלו ברוך מה נשמע מותק?", אמר לי הקול הצעיר של הבחור בצד השני. מאיפה הוא יודע את השם שלי, ומה גרם לו להסיק שאני מתוק. הודיתי לו על ההתעניינות וביקשתי לקבל הצעת מחיר להתחברות. איש השיווק החרוץ לא נתן לי להשלים את המשפט לפני שאמר: "אני נותן לך חבילתבסיספלוסחבילתרבותספורטמוסיקהפנאיוהחייםהטובים והכלבשלושמאותשקלבהתחייבותלשלושיםוששהחודשיםבכפוףלתקנון מה מספר כרטיס אשראי?". כך במקור. באימאשלי.
מי? מה? רגע. על מה אתה מדבר. ניסיתי לעצור אותו אבל הוא היה מהיר קולני וטיפה אובר-סיילינג יחסית לאיש שיווק של חברה שאמורה לעשות דברים בחוכמה. הבהרתי לו שאני רק מעוניין בהצעה, שאחשוב על זה כמה ימים ואם ארצה לקבל אותה אצור קשר. "עזוב נשמה בוא נסגור עכשיו, מה המספר אשראי?" הוא שמע רק את עצמו. התחלתי להתעצבן. אמרתי לו, "אמרתי משהו. אחשוב, אחליט ואם כן אצור קשר". "אז קח את הפלאפון האישי שלי ותתקשר אלי", הוא נסדק. רשמתי את המספר, אמרתי בפעם השלישית שאחשוב על זה אבל עד שהגעתי למלה "על", הוא כבר טרק לי את הטלפון בפנים אפילו בלי להגיד שלום. התבאסתי נורא, האמת.
ב-YES היו אדיבים יותר ונבלות לא פחות. שיחת חינם על חשבונם הנחיתה אותי על שרלילת השיווק שסקרה באוזניי את רשימת החבילות שברשותי. היא כמובן נזהרה מלציין שבזמן שאנחנו מדברים היא מאריכה את ההתחייבות שלי בשנה נוספת, בלי שביקשתי, הסכמתי או חתמתי על משהו. והכל בחן ובמקצועיות. כשהבנתי זה היה מאוחר מדי. אם היה לי מרץ הייתי חוזר אליהם נלחם, מאיים, מקליט, אבל גם ככה אני בקושי רואה טלוויזיה, גם ככה כולם מנסים לסחוט אותך, גם ככה אין כוח. נו, שתהיה טלוויזיה.
כשהכל נגמר היו לי כמה מסקנות על האלימות הפאסיבית של העולם שאנחנו חיים בו, כמה היא משתרשת בלי שנרגיש וכמה המשפט "אני קם כל בוקר ויוצא למלחמה", שטבע מאמן כדורסל מפורסם ולא מי יודע מה, הופכת מבחירה בדרך חיים לעובדה מוחלטת. לא היה לי ברור את מי אני מחבב פחות, את YES או את HOT, אבל מכל הסיפור הזה יצאה תובנה אחת. אם אני מצליח לשים יד על הפלאפון של ריקו או שירזי עכשיו אני מתקשר אליהם שיחה חינם על חשבוני ובמקום מתחייב ל-36 חודשים.
|