כמה מוזר. אדם יושב בחדרי חדרים, לבד, וצופה בזוג אנשים מבצע מין בהסכמה. לעומת זאת, אותו אדם, יצא עם חבריו הטובים ביותר, משפחתו, לקולנוע או סתם ישב על הספה בסלון בחברותה, ויצפה באנשים נטבחים, נרצחים בסבל וללא סיבה כלל ועוד ירגיש בנוחות מטרידה. זה גם יכול להיות סרט מופת, הרי זה 'טרנטינו', סרט שזכה ב'אוסקר', וגם זה יכול להיות סת סרט 'אימה זול'. שניהם לגיטמיים מבחינתנו באותה מידה. הם לא. זוהי פורנוגרפיה של הרצח.
חייזר שיצפה בסרטים שאנו מייצרים בעולם, ומעבר לכך, בצורה ובמקום שאנו צורכים כל אחד מהם יהיה חייב להגיע למסקנה, שרצח היא פעולה סוציאלית יותר לגיטמית ונפוצה ממין, אם אפשר לקרוא לרצח פעולה 'סוציאלית'. אולם, כנראה, שהטבע האנושי גדול מכול חינוך ומוסכמה בעניין. אחרת אין דרך הגיונית להסביר, איך אנו, שגדלנו, וממשיכים להיות חלק מהצביעות החברתית המעוותות בעליל עוד לא התעוותנו לחלוטין בתפישתנו. רובנו.
אם עולמנו היה מנוהל על פי הדרך בה אנו צורכים את שני הג'אנרים הקיצוניים הללו היה מצריך עולם שבו אנשים היו רוצחים כמה אנשים בשבוע ויחסי המין הנדירים שלנו היו מסתכמים במזמוז שד. עולם שבו אנשים היו רוצחים את הבוס שהיה מפטר אותם, אישה שהייתה בוגדת בהם, בחור שהתחיל עם החברה שלך ועל מקום חנייה. אה, מתחיל להשמע מוכר.
ואז, לאחר ה'רצח המיותר' (לעומת ה'רצח החיוני') תמיד מתחוללת רוטינה חברתית קבועה. זה מתחיל מצעקת האם בהלוויה, של מי רוצח ילד יפה כמו שלה על חנייה, שדרנית החדשות תתהה לאן הדרדנו, עמודי העיתון ישאלו איפה שירותי הרווחה והמורים, והממשלה תזדזע ותקים וועדת חקירה. אבל גם היא לא תשאל את השאלה שמרצדת מול עיניה, כל ערב, במרכז הבית, במסך הקטן.
הפעם, אני אשאל אותה. למה האם הושיבה את הילד הרך שלה מול הטלוויזיה לראות אנשים נטבחים, ולמה קנתה לו משחק מחשב שסופר את גולגולות הנרצחים,למה המורה מספרת שרחב הזונה מוכרת מזון ומלכינו דוד ונביאנו אליהו רוצחים פליליים ופושעי מלחמה? (בהתאמה), למה המרקע בלב ביתנו מאפשר להראות רצח אחר הצהריים ושד חשוף רק אחרי עשר בלילה? ולמה, למה חינכתם אותנו לרצוח ולא לעשות אהבה? |