היא הייתה מאוד עייפה ורעבה.

שעות בילתה במסע המפרך, סוחבת את החבילה הכבדה איתה.

גופה הדקיק כורע תחת העומס. נכון, זו מצווה והמשימה מאוד חשובה,

וגם אין מי שיחליף אותי,

כך חשבה לעצמה במעט גאווה. מקור הגאווה שלה היה בעצם השליחות.

המטען אותו נשאה היה עתיד להוות גורם רב השפעה ומכריע בעתיד היקום.

לפתע פרפר המטען והשמיע קול יבבה קלושה.

היא הביטה בתוך החבילה בעולל השמנמן והוורדרד, המנופף בזרועותיו הקטנטנות.

עיניו היו עדיין עצומות. הוא היה ממש קטנטן, פיצפון.

למרות ששקל כמו פיל, לדעתה.

היא הייתה חסידת אומות עולם מכובדת שזכתה להכרה על פועלה.

הבאת מטעני תינוקות ופיזורן ברחבי תבל.

היא עצרה לרגע, נחתה ועמדה על רגל אחת.

זה היה סימן ההיכר שלה. 

היא הייתה חסידה.