איך נולדת לו תיסכול..
התסכול שלי נולד באחד מלילות הקיץ. לילה חמים ודביק. בעצם הסיפור מתחיל הרבה לפני אותו לילה. כשוטר האחראי על מספר יישובים אני אמון על כל מה שקורה ביישובים "שלי" בין היישובים ישנו קיבוץ חביב. אנשים טובים. אך לא כולם. ביום מן הימים התחילה בקיבוץ סידרת התפרצויות למשרדים, לצרכניה ועוד ועוד. הפורץ כאילו סימן מקומות ציבוריים, פרץ וגנב מכל הבא ליד. לעיתים דברים פשוטים ולעיתים הצליח לגנוב דברים ייקרי ערך. כמעט כל סוף שבוע בוצעה התפרצות שכזו. תמיד למקום ציבורי. התדירות הביאה אותי למסקנה כי מדובר במישהו "מבפנים" אף פורץ שמכבד את עצמו לא יגיע שוב ושוב לאותו קיבוץ ויפרוץ רק מקומות ציבוריים. פעם פרץ למשרד הנהלת בית הספר, פעם למשרד הקיבוץ, פעם להנהלת החשבונות ופעם למשרדו של הגנן. כן, מידי פעם גם לצרכניה. שם גנב בעיקר סיגריות ומשקאות חריפים זולים. המסקנה... מדובר בנער מקומי. הנחתי גם במי מדובר. הרי אני מכיר את הנפשות הפועלות אצלי. מדובר בנער בעייתי בשם ירון, נער שלא עושה חשבונות לאף אחד. הבעיה רק לתפוס אותו ובעיקר למצוא ראיות. שוחחתי עם ירון מספר פעמים, הבחור פשוט היישיר מבט ובנון-שלנטיות הכחיש. בחור פשוט מכחיש. נשבעתי שאני אצליח "להביא" אותו. נשבעתי.
באחד מלילות הקיץ אני בפעילות לילה עם מתנדב. אין נפש חיה בחוץ. רק חתולי רחוב ושוטרים. השעה מתקרבת לשלוש וחצי ואנחנו ממתנים, בשעה זו הרפתנים באים לרפת לחליבת בוקר ויש סיכוי טוב לקבל אצלם כוס קפה ואולי גם עוגה. בשלוש וחצי אנחנו מתייצבים ברפת. מרחוק אני מבחין בדמות מתקרבת על אופניים ובאפי כבר עולה ריח הקפה. האיש מגיע, יורד מהאופניים ומספר שכרגע, ממש כרגע בדרכו מהבית לרפת עצר לרגע בחדר האוכל, בלובי חדר האוכל ממוקם לוח המודעות של הקיבוץ וגם סניף הדואר המקומי. הרפתן מספר שעצר לרגע לבדוק אם יש לו דואר ואז פתאום הבחין בדמון הקופצת מחלון סניף הדואר. "אני חושב שזה ירון.... אומר לי הרפתן. "ראיתי אותו לא ממש ברור אבל נראה לי שזה הוא...... "אוקיי... אני אלך לבדוק את הסיפור הזה... אני עונה לרפתן ועולה בזריזות לניידת. המתנדב שאיתי מריח אקשן ונדרך כולו. נוסעים לחדר האוכל. מגיעים לחדר האוכל ואני ניגש בזהירות לאשנב הדואר. האשנב סגור, מוציא מהכיס כפפות לטקס ומנסה לפתוח את האשנב. האשנב סגור אך לא נעול. אני מכיר גם את איש הדואר. מבוגר דייקן וקפדן, אין מצב ששכח לנעול. יוצא מלובי חדר האוכל ומבצע ביחד עם המתנדב סריקה מסביב. לא מזהים שום דבר. "גש בבקשה לשיחים שם ותבדוק..... אני מבקש מהמתנדב ומצביע על קבוצת שיחים קרובה. הבחור מדליק את הפנס וניגש לבדוק. חצי דקה אח"כ אני שומע אותו קורא לי בקול. "בוא רגע .... יש כאן משהו מעניין.... אני ניגש ומבחין לאור אלומת הפנס בתיק גב שחור כחול נעוץ עמוק בתוך השיחים. "מה אתה אומר...? שואל המתנדב. "שנזמין חבלן לבדיקה..? הבחור יודע מה הנוהל אומר. תיק ללא בעלים הוא חפץ חשוד המחייב בדיקת חבלן. "שום חבלן ושום נעליים... אני עונה בהחלטיות. "אף מחבל, אידיוט ככל שיהיה לא יניח כאן בתוך שיח במקום שכוח אל שכזה מטען חבלה... "זה הבינגו שלנו.... נכנס לשיח ושולף את התיק. התיק כבד.
בעדינות ועוטה כפפות מנתחים אני פותח את התיק, המתנדב מאיר עם הפנס ותכולת התיק נגלית לעינינו. מפתח צינורות אדום, שני מברגים, כמה זוגות כפפות בד פשוטות של מכונאים, כמה זוגות כפפות לטקס של מנתחים פנס וחולצת טריקו דהויה. מדובר בכלי פריצה לכל דבר ועניין. אני פורש את החולצה ומבחין בשוליה בסימן כביסה. מספר בן שלוש ספרות הרקום בחוט אדום. "בינגו.... אני אומר למתנדב. בקיבוצים יש לכל חבר מספר כביסה אישי, הכביסה נמסרת למכבסה ולאחר הכביסה המשותפת מחלקים את הכביסה הנקיה לפי המספר לתאי החברים. לפי המספר הזה נדע למי שייכת החולצה והתיק כולו.
מה עושים עכשיו? השעה ארבע לפנות בוקר, אין נפש חיה בחוץ. אין עם מי לדבר. אני ניגש שוב לאשנב הדואר ומאתר מספר טלפון של איש הדואר. מחייג אליו ובעדינות מעיר אותו משנתו ומספר לו כי הסניף נפרץ ושהוא מתבקש להגיע בדחיפות למקום. "אין בעיה.. מספר דקות אני שם.... עונה לי האיש בקול מנומנם. עוברות מספר דקות והאיש מופיע. "מה קרה...? הוא שואל. "פרצו לסניף... אני מבקש שתבדוק מה נגנב אבל.... אל תיגע בשום פריט או חפץ... בבוקר יגיע טכנאי זיהוי וינסה להוריד מעתקי טביעת אצבעות... חייבים להביא את הזבל הזה... אני עונה לו. האיש פותח את דלת הסניף, נכנס ומדליק אור. הסניף הפוך כולו. המון ניירות מפוזרים בכל מקום ונראה כי מישהו חיטט כאן והפך הכל. האיש בודק פה ושם ומסכם כי נגנב סכום כסף לא גדול, קצת כרטיסי טלכארד וקצת בולים, "אה... כן... נגנבו גם שלוש חבילות שהיו אמורות להישלח בבוקר לחיילים.... אומר לי האיש. "אוקיי.. זה מסביר לי כמה דברים... אני עונה לו. "תהיה כאן בבקשה שוב בשעה שבע בבוקר, אני צריך שתפתח לאיש הזיהוי... אני מבקש מאיש הדואר.
עזבנו את המקום לכיוון הרפת, לא מוותרים על כוס קפה עכשיו. לקחתי איתי את התיק שמצאנו והכנסתי לשקית ניילון גדולה. "אנחנו מביאים את הזבל הזה היום.... אני אומר למתנדב ומבחין שעיניו זוהרות ונוצצות. הרי מתנדבים מחפשים את האקשן הזה והנה קיבל אקשן כמו שצריך.
שבע בבוקר, אני מתקשר לאיש הזיהוי ומבקש שיגיע דחוף, "יש לי התפרצות לסניף דואר, יש לי חשוד ויש לנו סיכוי להביא את הזבל.... אני אומר לו וזה מספיק כדי "להדליק" אותו. "אני בדרך אליך.... הוא עונה. עוברת חצי שעה וניידת הזיהוי מופיעה. הטכנאי יורד עם תיק טביעת האצבעות. איש הדואר המתרגש פותח את הדלת והטכנאי נכנס ומתחיל בעבודה. הטכנאי מתייעץ עם איש הדואר, מה כל פריט, היכן נכנסים אנשים, היכן יש סיכוי שלקוחות נוגעים. הטכנאי משקיע מאמץ ובשלב מסוים הוא מרים את ראשו ואור לי "תשמע... עבודה מקצועית.. עם כפפות.. אין סיכוי... אני נועץ בו מבט רב משמעות ומאיים עליו. "אתה לא יוצא מכאן בלי מעתק ט.א. (טביעת אצבע). ... "גם אם תישאר לישון כאן אתה חייב למצוא.... "ננסה.... עונה לי הטכנאי בייאוש. אני יוצא מהסניף לעשן סיגריה ומנסה לחשוב על דרך אחרת לקשר בין ירון לאירוע. בחוץ מתקהלים מספר חברי קיבוץ, אטרקציה כזו לא מזדמנת להם כל יום. לפתע מגיע אבי, בחור צעיר כבן 23 והוא אחיו הבכור של ירון. אבי כוכב בפני עצמו אבל מאוד מפחד מהמשטרה. "מה קרה כאן... שואל אותי אבי. "מה קרה..? האח הדפוק שלך פרץ לדואר.. זה מה קרה... אני עונה לו. "איך אתה יודע שזה ירון....? הוא שואל. "יודע.... ואז מבריק הרעיון. " אתה דפוק ואחיך עוד יותר דפוק.... זה סניף דואר... בדואר יש מצלמות... תגיד לאח המפגר שלך שבפעם הבאה כשהוא נכנס לדואר שיחייך... הוא צולם.... אני פולט במהירות ומשליך פיתיון לאבי. (למותר לציין שבסניף אין שום מצלמות, סניף שכוח אל ללא מצלמות) "וואי וואי וואי, איזה מפגר הוא אומר. וסופק כפיים. "פשוט מפגר. "לך תביא אותו לכאן לפני שאני אגיע אליו לעצור אותו.... אני מורה לאבי ולהפתעתי הרבה הוא אכן הולך.
מספר דקות אח"כ הטכנאי קורה לי מתוך הסניף. "טוב, תראה.... כנראה שיש לנו כאן מעתק יפה.. היה כאן קטע שהוא ניסה לפתוח תא מסוים והכפפות הפריעו לו והוא הוריד... יש לי כאן מעתק יפה של כל כף היד.... "עבודה יפה... אני אומר לו וחיוך גדול נמרח על פני. אני יוצא החוצה ואז מבחין באבי גורר את ירון לכיוון. "תקשיב בחור. אתה מעוכב לחקירה בחשד להתפרצות לסניף הדואר... תתלווה איתי לתחנה... אני אומר לירון. "אין לכם הוכחות... הוא עונה. "תתפלא אבל יש.... והרבה.. או שאתה מתלווה אלי או שאני עוצר אותך.... "בסדר, אני מתלווה אליך אבל תדע לך שזה לא אני... "את זה נברר בתחנה. המתנדב מסיים לגבות עדות מאיש הדואר ושלושתנו נוסעים לתחנה.
הפקדתי את המעוכב ירון בידי החוקרים, סיימתי את כל הניירת הדרושה וניגשתי לראש משרד החקירות. "תשמע... אני אומר לו. "זה הזבל שמכסח לנו את כל הקיבוץ, אלו הראיות שנאספו וזהו הדו"ח שלי.... בבקשה תדאג לשיפוט מהיר, אל תמרחו את זה על פני חודשים... אני מבקש ממנו. "יהיה בסדר.... הוא עונה. לאחר שבוע וחצי הוגש כתב אישום בהליך מהיר. הופתעתי מהמהירות אבל הוסבר לי כי עשיתי עבודה טובה באיסוף הראיות והתיק הוכן די מהר. ביום המשפט הגעתי להעיד ושם התברר כי הסנגור מבקש דחייה בדיון בטענה שעליו ללמוד את החומר. השופט הסכים לדחיה אבל קבע כי החשוד יישאר במעצר בין עד לדיון החדש בעוד חמישה שבועות. להפתעתי השופט פסק כי החשוד יישאר במעצר בית בבית הוריו בקיבוץ והוסיף כי מותר לחשוד להסתובב בכל רחבי הקיבוץ ללא ליווי ורק אם יבקש לצאת מתחומי הקיבוץ עליו לצאת עם מלווה בוגר מקרבה ראשונה. ביקשתי לעלות לדוכן ולערער על ההחלטה אולם השופט לא הסכים. התובע ניסה למחות על ההחלטה והשופט נעץ בו מבט משתיק. התסכול שלי החל. לבחור מותר לשוטט חופשי בכל רחבי הקיבוץ, הרי כל הפריצות נעשו ברחבי הקיבוץ. אז מה הועילו חכמים? אבל.... החלטת השופט היא קודש שאין לערער עליו. הרגשתי שיצאנו שוב פראיירים.
יצאנו מאולם בית המשפט והודעתי לירון שאני מזהיר אותו, למרות שהשופט הרשה לו לשוטט חופשי אני בכל מקרה אפקח עליו עין וכדאי לו להזהר.
הדיון היה ביום שלישי. ביום שישי בבוקר אני מקבל טלפון, "שלום... מדברים מהמרפאה של הקיבוץ.... תשמע.... היה כאן ירון... אתה מכיר אותו...בא לרופאה לבדיקה... כשסיים את הבדיקה ועזב כאן נעלם הפלאפון של הרופאה שהיה מונח על השולחן.... אומרת לי האחות מנהלת המרפאה. "בן-זונה" אני מסנן ללא קול. "מתי זה קרה..? אני שואל. "ממש ממש כרגע.... שתי דקות ... "אוקיי, אני בדרך.... רק תני לי את מספר הפלאפון של הרופאה... "תרשום..... אני מקיש את המספר בסלולארי שלי .
אני עולה לניידת וממהר לקיבוץ, יודע היכן גר ירון ומקווה לתפוס אותו. מגיע למקום ומיד מזהה אותו צועד לו להנאתו לכיוון הבית. "בוא הנה מיד... אני קורא לו. "מה עכשיו..? מה כבר עשיתי...? הוא שואל.. "מה עשית... גנבת... אני יורה לו לפרצוף. "לא גנבתי כלום... הלכתי למרפאה כי כואב לי הראש מאוד... הוא עונה. "אוקיי... מה יש לך בכיסים...? אני שואל. "כלום... הוא עונה. "כלום..? אתה בטוח..? "כן. בטוח.... "טוב. תן לי לבדוק.... הבחור קצת מופתע ולאחר שניה וחצי הוא פולט "בסדר, תבדוק חופשי, אבל רגע תן לי ללכת לשיחים להשתין.... הוא מבקש. "תגיד לי... אני נראה לך כמישהו שעשו אותו באצבע...? אני נראה לך אהבל...? קודם בדיקה ואח"כ תלך לאן שאתה רוצה.... אבל תמתין שניה. אני שולף את הפלאפון שלי ומחייג למספר שהקשתי רק לפני מספר דקות. הצלצול המשעשע שנשמע מכיסו של שירון גרם לי לחיוך גדול גדול. אבל גם לתסכול. הרי ברור היה שהבחור יעשה שטויות , הרי ברור היה שאם השופט מאפשר לו לשוטט חופשי יהיו בעיות.
"טוב, שים ידיים קדימה, אתה עצור..... אני פוקד עליו וכובל אותו באזיקים. "אתה עצור בחשד להפרת הוראה חוקית ואי קיום חובתך כעצור בית...
הבחור הובל לתחנה ונכלא בתא המעצר עד לדיון בעניינו. הוא קיבל שמונה חודשי מעצר.
אבל... התסכול מהחלטת השופט נמשך עד היום. הבאנו לשופט אדם שמזיק לחברה באופן קבוע, השופט הפעיל מזג שיפוטי שאיתו אין להתווכח ושחרר את החשוד למעצר בית בתחומי כל הקיבוץ למרות שהיה ברור כי הבחור יחזור לסורו. וכך בדיוק קרה.
כך נולד תסכול. |