מכּרִיוֹת האצְבּעוֹת
שיטוט אמיץ בנבכי עצמי.
בגילוי לב, בחולשה, בעליצות ובכאב.
מביאה אותי אל המילים ומניחה אותן כאן,
מקטעים מחיי.
פוסטים פופולאריים
-
ספירת מלאי
3/8/08 | 1164 צפיות
-
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר
11/3/08 | 871 צפיות
-
קשה באימונים
8/3/09 | 1145 צפיות
-
בוקר עוטף
30/3/08 | 705 צפיות
-
בליל
20/4/08 | 987 צפיות
-
שבת
8/7/07 | 1402 צפיות
פוסטים אחרונים
- שלוש שנים כמעט מהפעם האחרונה 29/8/12
- ביער 2/1/10
- שלושה שבועות ובולגרי אחד שמח לסיום 6/11/09
- סתיו! 7/9/09
- סתיו? 6/9/09
- קיץ 26/8/09
יש לי גוש בגרון
והוא גדל מיום ליום.
כל יום שאני לא בודקת איתו למה הוא שם, הוא מעצים את נוכחותו, עד שפתאום, ברגע, האוויר לא מגיע לי לראות.
או מגיע, אבל בזרזיפים קטנים, לא מספיק למלא את כל הנאדיות, לא מספיק למלא את הצורך של הגוף בחמצן, לא מספיק להביא חיים ולנקות מתים.
ובנקודה הזו הגוש מנצל את חולשתי. הוא שולח גרורות לעיניים שמזילות שתיים שלוש דמעות רק כדי להקל לחץ, הוא שולח גרורות לידיים שנתקפות רעד קל בהקשה על המקלדת, הוא שולח גרורות לגב ששוחח קמעה מעומס הגוש.
בשוטף אני לא מתעלמת מגושים. אין אצלי שוטף+90. הגוף שלי מדבר. ויש לו חרות שלקח לעצמו מזמן, להפריע כל דבר שאני עושה, כדי להתפרץ ולהגיד "הלו גיברת, לא נח לי, יש כאן זיוף, שימי לב, זה צורם צורב מגביל חורך". הזיופים האלה קשורים לדברים שכבר פתרתי בחיים, אבל משום מה יש חזרה לסורי, יש כניעה לאוטומט הקדום. "טוב" אני אומרת "מה היום?" "אתה לא רואה שאני כותבת תזה, שאין לי זמן, שהזמן שיש לי לחוץ כולו? אולי אפשר לדחות את הדיון בזה למחר?" "תדחי, אם לא אכפת לך להיחנק בינתיים" "אני יודעת מה אתה רוצה להגיד" "מה?" "שאני במצב הזה רק בגללי. שדחיתי הכל לרגע האחרון, שלא סידרתי את הנתונים ולא הייתי עושה כך הכול היה יותר קל" "ויותר מהיר ופחות מלחיץ" ואני ממשיכה "שאני דוחקת את כל הצריכים שאני לא אוהבת לקרן זוית וחיה כאילו הם לא קיימים עד לשעת השין שבה אני מסתערת, עובדת 1440 דקות ביממה מלאת רגשי אשמה על כל דקה שלא מוקדשת למטרה ובסוף מתרסקת" "נכון" "אבל מה אפשר לעשות עכשיו?"
"עכשיו אפשר לעבוד הכי טוב, אבל יותר חשוב, בבקשה בבקשה תיזכרי את החרא שאת שוחה בו עכשיו. תזכרי אותו כדי לא לחזור אליו. עשי דברים בזמן. עשי בתשומת לב. גם אם את לא אוהבת." ואז הוא עולה באוקטבה "קשה לי, לגוף האורגני שלך, עם המתח הזה שאת מכריחה אותו לשהות בו. קשה ואין אויר ויש מצוקה גדולה. גועל נפש ממש"
ואני נאנחת אנחה גדולה, הראש כואב לי מהפסיכואנליזה העצמית הזו, המצוקה נמצאת אצלי בכל תא, מציפה אותי לפרקים ואז אין בי כלום מלבדה. היא שוטפת אותי בגלי רחמים עצמיים ובוז עצמי מהולים ביחד ואין לי כח לכלום. אין לי כח לכלום.
ואז יש תזוזה איפשהו בבטן. ואני מרגישה רפרופ כנפי פרפר בקישקע. ואני מבינה, הוא לא רק מתלונן. הגוף שלי עוזר לי. הוא נותן לי פוש קטן. הוא מתחיל להזרים בעורקים ובוורידים משהו נחוש קטן, משהו שרוצה לסלק את הייאוש שפשה ברוחי. מין "מלח מים מלח מים" פנימי.
"לכי תתקלחי" הוא אומר לי "תשטפי את הייאוש בהרבה מים" "תחפפי שיער" "תכיני לך כוס ענקית של לימונדה,בעצם לא כוס, קנקן, ותשתי" "תני למים לשטוף גם מבפנים" (ואני חושבת לעצמי שתיכף הוא ירצה שאלך למקווה)
"טוב" אני אומרת.
אני מרימה את הראש, הוילון הלבן מתנופף מול עיני. בולבול מזמר מזמור חיזור בחוץ. לרגע הרחוב אילם מתנועת אוטובוסים ומכונית.
כמה הוא חכם. כמה הוא אוהב אותי. כמה הוא מקשיב לי גם כשאיני מכבדת אותו באותה הקשבה. ואני יודעת שהוא יודע מה נכון.
הגוף שלי. |
תגובות אחרונות
-
ניאלה
בתגובה על שלוש שנים כמעט מהפעם האחרונה
-
לב פתוח
בתגובה על ביער
-
אבי דאול
בתגובה על לומדת לבחינה בסוציולוגיה
-
הנץ דואה
בתגובה על אבא שלי
-
אסף האנארובי
בתגובה על עור וצל
-
אסף האנארובי
בתגובה על המצלמה הדמיונית שלי
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא רק ורודה. גם אדומה וגם אפורה וגם עם עיגולים וגם הזמנתי לבנה אחת שכבר מחכה לו בחנות. בקיצור, החודש אין כסף לאוכל (-:
ו...אני מפוררת. תמיד. מסתובבת בלי גושים בשוטף. לפעמים יש משהו שמסיט אותי...
נותרתי ללא מילים.
מגלה לי דברים שלא ידעתי שהם שם.
למה העוינות למה?
הדס יקירתי -
כפי שאמרה טל... לטפל בהם כשהם קטנים.
לא סתם לטפל - לפורר אותם לגורמים ראשוניים, לקחת גורם גורם ולבדוק מאיפה ולמה הוא בא - ואז לשלוח אותו לדרכו - שלום ולא להתראות!
בקשר לגוף... קנית לו חולצה ורודה.. לא מספיק לו?
דברי איתו..
אז התקלחתי וניקיתי את הבית. נקיון הבית כמטאפורה לניקיון פנימי. זרקתי הרבה. יש עוד הרבה ברשימת המתנה להשלכה. פינה אחת שהיתה סגורה ברהיט כבד, פונתה ממנו והוא עבר אחר כבוד למרפסת,שהיא כידוע, המקום שבו מושמים כל אלה שעומדים לפני גרוש. ופתאום מאוורר לי בעיניים ובגוף. מספיק כדי לסחוב עוד שלושה ימים עד שאגיש את התזה ואתפנה לניקיון היסודי. קיבלתי הארכה בפינוי הגוש.
מקס- גם אני, גם אני.
מיכל- קחי סרט עצוב.ד"ר ז'וואגו תמיד עושה לי את העבודה.
לבנה- פתחתי את הבוקר בריצה...בפארק...זה יותר עמוק.
טל- כמו תמיד, מה זה צודקת. לפעמים אני מגדלת אחד...
ואתה,תיזהר ממני או שאני שולחת אותך לאלפא סנטורי בחזרה.
הדס,
אני מכירה אותו. היכרות אישית.
הוא הרבה פעמים אצלי, בגרון...
תנסי לעשות משהו שונה. לא יודעת מה את אוהבת,
ים, בריכה, קניון, מספרה, בתי קפה, משהו קצת שונה (-:
גם לי יש.
אני צריכה לבכות כדי לשחרר אותו אבל בשביל זה אני צריכה איזה טריגר.