והוא גדל מיום ליום.
כל יום שאני לא בודקת איתו למה הוא שם, הוא מעצים את נוכחותו, עד שפתאום, ברגע, האוויר לא מגיע לי לראות.
או מגיע, אבל בזרזיפים קטנים, לא מספיק למלא את כל הנאדיות, לא מספיק למלא את הצורך של הגוף בחמצן, לא מספיק להביא חיים ולנקות מתים.
ובנקודה הזו הגוש מנצל את חולשתי. הוא שולח גרורות לעיניים שמזילות שתיים שלוש דמעות רק כדי להקל לחץ, הוא שולח גרורות לידיים שנתקפות רעד קל בהקשה על המקלדת, הוא שולח גרורות לגב ששוחח קמעה מעומס הגוש.
בשוטף אני לא מתעלמת מגושים. אין אצלי שוטף+90. הגוף שלי מדבר. ויש לו חרות שלקח לעצמו מזמן, להפריע כל דבר שאני עושה, כדי להתפרץ ולהגיד "הלו גיברת, לא נח לי, יש כאן זיוף, שימי לב, זה צורם צורב מגביל חורך". הזיופים האלה קשורים לדברים שכבר פתרתי בחיים, אבל משום מה יש חזרה לסורי, יש כניעה לאוטומט הקדום. "טוב" אני אומרת "מה היום?" "אתה לא רואה שאני כותבת תזה, שאין לי זמן, שהזמן שיש לי לחוץ כולו? אולי אפשר לדחות את הדיון בזה למחר?" "תדחי, אם לא אכפת לך להיחנק בינתיים" "אני יודעת מה אתה רוצה להגיד" "מה?" "שאני במצב הזה רק בגללי. שדחיתי הכל לרגע האחרון, שלא סידרתי את הנתונים ולא הייתי עושה כך הכול היה יותר קל" "ויותר מהיר ופחות מלחיץ" ואני ממשיכה "שאני דוחקת את כל הצריכים שאני לא אוהבת לקרן זוית וחיה כאילו הם לא קיימים עד לשעת השין שבה אני מסתערת, עובדת 1440 דקות ביממה מלאת רגשי אשמה על כל דקה שלא מוקדשת למטרה ובסוף מתרסקת" "נכון" "אבל מה אפשר לעשות עכשיו?"
"עכשיו אפשר לעבוד הכי טוב, אבל יותר חשוב, בבקשה בבקשה תיזכרי את החרא שאת שוחה בו עכשיו. תזכרי אותו כדי לא לחזור אליו. עשי דברים בזמן. עשי בתשומת לב. גם אם את לא אוהבת." ואז הוא עולה באוקטבה "קשה לי, לגוף האורגני שלך, עם המתח הזה שאת מכריחה אותו לשהות בו. קשה ואין אויר ויש מצוקה גדולה. גועל נפש ממש"
ואני נאנחת אנחה גדולה, הראש כואב לי מהפסיכואנליזה העצמית הזו, המצוקה נמצאת אצלי בכל תא, מציפה אותי לפרקים ואז אין בי כלום מלבדה. היא שוטפת אותי בגלי רחמים עצמיים ובוז עצמי מהולים ביחד ואין לי כח לכלום. אין לי כח לכלום.
ואז יש תזוזה איפשהו בבטן. ואני מרגישה רפרופ כנפי פרפר בקישקע. ואני מבינה, הוא לא רק מתלונן. הגוף שלי עוזר לי. הוא נותן לי פוש קטן. הוא מתחיל להזרים בעורקים ובוורידים משהו נחוש קטן, משהו שרוצה לסלק את הייאוש שפשה ברוחי. מין "מלח מים מלח מים" פנימי.
"לכי תתקלחי" הוא אומר לי "תשטפי את הייאוש בהרבה מים" "תחפפי שיער" "תכיני לך כוס ענקית של לימונדה,בעצם לא כוס, קנקן, ותשתי" "תני למים לשטוף גם מבפנים" (ואני חושבת לעצמי שתיכף הוא ירצה שאלך למקווה)
"טוב" אני אומרת.
אני מרימה את הראש, הוילון הלבן מתנופף מול עיני. בולבול מזמר מזמור חיזור בחוץ. לרגע הרחוב אילם מתנועת אוטובוסים ומכונית.
כמה הוא חכם. כמה הוא אוהב אותי. כמה הוא מקשיב לי גם כשאיני מכבדת אותו באותה הקשבה. ואני יודעת שהוא יודע מה נכון.
הגוף שלי. |