כותרות TheMarker >
    ';

    רמיאב, סיפורים, שירים, חרוזים וגם דיווחים מצולמים.

    פרוזה, שירה וחריזה ודיווח. אשמח לתגובות.
    =============#==============
    מותר ורצוי להגיב גם לפוסטים ישנים :).
    =============#==============
    לרוב לא אשיב מתחת לתגובה
    אלא במסר אישי ועמכם התודה.

    0

    גיל הזהב - לצחוק או לא? ... תלוי בגיל הקוראים?

    29 תגובות   יום שישי , 12/12/08, 12:10

     

    גיל הזהב - לצחוק או לא?... בעיה... -

    מעובד ומשוכתב / במיקלדת רמיאב  -

    ראיתי אותו יושב על ספסל בשדרה, מול המעון העירוני לחסרי בית, ממרר בבכי וכתפיו מרעידות את גופו. הוא היה לבוש בבגדים נאים, מקומטים במקצת. נראה לי שהיה במצוקה אמיתית.

    "מה קרה סבא?" האטתי לידו ושאלתי.

    "אוי... אויי... איש צעיר, הזיכרון, הזיכרונות... שום דבר לא כמו שהיה, כשאתה שוכח או כשאתה נזכר. עולם משוגע, מצד אחד שמחה ומצד שני כלום."

    הוא פסק מהבכי והביט אלי בעיניים חכמות וחמות. הרגשתי, בן-רגע, מין אהדה לישיש וישבתי על הספסל לידו.

    "אז למה הבכי? מה קרה?" שאלתי בהיסוס.

    "צרות, צרות... הכול התחיל אחרי שאשתי, מה-שמה... זיכרונה... רגע, ברכה, זאת ברכה זיכרונה לברכה. כן ברכה, הלכה לעולמה ונשארתי לבד בגיל ששים ותשע, אבל זה היה כנראה מזמן-מזמן... עד שפגשתי את זאתי... מה-שמה...נו... נו שכחתי... לא חשוב."

    "תיזכר אחר כך, לא צריך להתאמץ... הזיכרון ישוב מעצמו" אמרתי כדי להפסיק את מאמציו.

    "כן... את מה שהיה מזמן אני זוכר לא רע, אבל מה שאני רוצה לזכור עכשיו, אוי ויי. אז בערך שנתיים אחרי זה, אחרי שברכה זיכרונה לברכה נפטרה, נפגשתי עם זאתי... נו מה-שמה, הלוואי שהייתי נזכר. במקרה נפגשנו, בתערוכה שלי. שוחחנו, התיידדנו והיא באה לדגמן לי. אני מצייר כבר הרבה שנים. היא צעירה ממני בכמעט שלושים שנה. ומאז היא נשארה איתי, כבר יותר מעשר שנים, אני חושב... איזו שנה עכשיו?"

    "שנת אלפיים ושבע." אמרתי.

    "אז בן כמה אני? אני נולדתי ב- 1925..."

    "אתה בן שמונים ושתיים, עד מאה ועשרים."

    "אוי... חשבתי שרק שבעים ושתיים... עזוב... מספיק לי לחיות כנראה, אם הזיכרון שלי הולך ונעלם." הוא שוב הרטיט כעומד לבכות שוב.

    "לא, לא-לא, אמרת שיש לך בת זוג צעירה... האם נפרדתם?"

    "אוי, מה פתאום?... הלוואי לכולם אישה כזאת. אתה לא מתאר לך איזה אושר היא הביאה לחיים שלי. לו ברכה זיכרונה לברכה הייתה כמוה, כשהייתי עוד צעיר במלוא כוחי...  אוי ברכה-ברכה, בסוף חיינו המשותפים, הייתה ברכה זאת, כמעט ברכה לבטלה..." פרץ בצחוק מתגלגל פתאום. "חייתי איתה אולי ארבעים שנה ובעשרים השנים האחרונות, היינו שותפים טובים לכל עניין, אבל האהבה אצלה, אתה יודע למה אני מתכוון... במיטה... הלכה ודעכה. ובשנים האחרונות אני חשבתי שלעולם ועד גמרתי עם ה"גויעל-נפש"... גורל של זקנים. כמו שאומרים "נשאר עם חצי תאוותו בידו"... נו, מזל שהיד עוד הייתה קיימת..." שוב ציחקק והביט בי בקריצה מלאת משמעות.

    "אז מה נשתנה כשפגשת את זאתי?"

    "אל תשאל... מיום שהכרתי את זאתי...נו...מה שמה?... הלוואי שהייתי נזכר סוף-סוף... אוי, איזה אושר נכנס לחיים שלי. אחרי שהתחילה לבקר בסטודיו שלי, התחילה לעשות לי סדר, ממש כאילו ידעה מה צריך להיות בכל מקום. עשתה לי קניות, התחילה לבשל לי בבית, דאגה שאתלבש כמו בן אדם, הייתה מדברת איתי שעות על אומנות, על החדשות, על הכול... היה לי עם מי לדבר, סוף-סוף... ואז יום אחד נשארה ללון ופשוט פיתתה אותי... אוי איך שאני הרגשתי... כמו ילדה פתיה... חה-חה-חה... נזכרתי איך אני חיזרתי-פיתיתי את ברכה זיכרונה לברכה, איך ליטפתי במילים, בידיים, בלשון... עד שנפתחה אלי ונענתה. ממש ככה זאתי, מה שמה?... עשתה לי, ואני פתאום, מה אגיד לך, נעשיתי צעיר בעשרות שנים, כאילו נולדתי מחדש. זה הצליח כל כך שהתחתנו אחרי כמה שבועות. קנינו דירה חדשה עם סטודיו צמוד וחדר עבודה בשבילה, היא חוקרת אמנות וכותבת הרבה. מאז אין מאושר ממני."

    "איזה יופי..." אמרתי, "יש תקווה לצעירים..."

    "בטח שיש. מאז אנחנו חיים נהדר. האישה הזאת דואגת לי, לציורים שלי, לכל הצרכים... היא אוהבת אותי ואני אותה. ובמיטה, מה אגיד לך, אמנם עכשיו טיפה פחות, אבל היא יודעת לעורר, לתת ולקבל. חיים נהדרים לעת זיקנה..." ושוב פרץ בבכי מר כשהוא מסתיר את פניו האציליות.

    "אם כל כך טוב... אז למה אתה בוכה???" שאלתי בתימהון.

    "למה???... כי לפני מספר ימים התחלתי כנראה לשכוח. לא זוכר כמעט כלום, חוץ משטויות רחוקות ..." התגבר הבכי כשהוא כולו רועד.

    "ומה מציק לך עכשיו?" שאלתי.

     "שכחתי את הדרך הביתה.  כבר מספר ימים ששמו אותי בבית ההוא שם ואני לא נזכר בכתובת שלנו..."

    *       *       *

    כאן היה נחמד לסיים את הסיפור אבל...

    התקרבה אלינו אישה בריאת גוף, מבוגרת מאוד, בהליכה יציבה. ניגשה לידידי החדש ואמרה,

    "רובק'ה, בוא לאכול צהריים, מספיק לשבת בשמש."

    "עוד רגע ברכה... תני לי עוד קצת לנשום אויר חפשי." הוא אמר באי נוחות.

    "סליחה," שאלתי אותה, "את מהמוסד ממול?"

    "מה פתאום? אני אשתו של רובק'ה. אנחנו גרים מעבר לפינה."

    "אבל הוא סיפר ש... "

    "אה, רובק'ה... תמיד הוא ממציא סיפורים, כבר בערך חמישים שנה ... החלומות המצחיקים שלו..." ציחקקה במין ליגלוג סלחני, שבעיני אפילו נראה גם... קצת מרושע.

    כל הזכויות שמורות (C)

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/9/09 14:35:
      שלום לרמי

      היה כדאי להגיע..
      מסופר יפה ומעלה חיוך
      וברובד עמוק יותר מחשבה..
      קצת מניסיוני בחיים
      אוהב להגיד:
      וגם מכל מבוגריי השכלתי..

      תודה שהפנת
      חיוך
       
      שבת שלום
      שבת עונג
        31/12/08 00:12:


      כשהייתי צעירה, וזה היה מזמן, אמר לי חבר:

      "לכל גיל היתרון שלו".

      עכשיו, משהגעתי לגיל - הבנתי.

      ככה זה. יש דברים שניתנים להבנה

      רק כשמגיעים להבנה........

      מירה

        28/12/08 09:22:
      הסיפור מצחיק ולא מצחיק - כאשר קרוב משפחה שלך כמו אבא או אמא כבר לא מזהים אותך - קשה לך לצחוק. לפעמים מזדקן קודם הגוף ולפעמים הראש - קל לנו לקבל את הזדקנות הגוף אולם הרבה יותר קשה לקבל את הזדקנות הראש - גיל הזהב - לפעמים אתה לא מבין מה כאן הזהב..
        18/12/08 08:22:

      צטט: רפאלה 2008-12-12 21:35:34

      רמי יקר,

      "אוי האב איך געלאכט"

      אוי כמה נהניתי מהסיפור שלך.

      אתה כישרוני ברמות.

      גם אתה צריך להוציא קובץ סיפורים.

      אולי צריך  להוציא קובץ של החברים  הכותבים...

      בטוחה אני שהוא יהיה להיט.

      יש פה כמה כישרוניים ...

      שבת שלום ותודה לסיפור.

      רפאלה

      (אוי איך וועל נישט פארגעסן..

      וועל איך צוריק קומען מיט א שטערן...

      מיין זיכרון איז אויך שוין ניש איי איי איי)

       

      חזרתי עם כוכב.

      עדיין צוחקת מהסיפור.

      באין חן כתבת אותו.

      רפאלה*

        17/12/08 19:25:

      כוכב למספר הסיפורים:)

      .

      }{שטוטית

        17/12/08 19:13:


      רמיאב יקר,

      סיפור יפה מאד וגם כתוב היטב.

      נהניתי.

      אותי הסיפור לא הצחיק, על אף הסיום המפתיע.

      יש לזכור שהאיש בכה כל הזמן משום שחי מציאות שונה.

      אכן קשה הזיקנה.

      ערב קסום!

      *

        16/12/08 22:21:

      הי רמי,


      אהבתי את הקריצה של הזקן, עדיין נותרה בו שובבות הנעורים, למרות הגיל והכל..

       

       

        15/12/08 20:02:


      סיפור יפה.. מהחיים

       

      מרגש , עצוב..

       

      הזיקנה לא מייטיבה עם כולם..  חבל שצריך לעבור את הסבל הזה...

       

        15/12/08 10:24:


      רמי

      כמה עצוב לי

      ביחוד שאני עוברת ליד "קולנוע נוגה" וליד בנק הפועלים ורואה אותם יושבים ליד המטפלות שלהן מלוכסנות העיניים.

      העיר שלי הזדקנה ביחד

      לעומת זאת כמה מטרים ליד בגן הזיכרון אני שומעת קולות מצהלים של ילדים

      ככה העולם כנראה 

        14/12/08 19:02:

      Words and Words he wrote from his burning brain.

      I love your stories they are multi dimensional.

      Ron A. Alexandri

        13/12/08 10:26:

      יופי של סיפור. מעביר הרבה חמלה וקבלה
        13/12/08 02:28:


      סיפור רגיש נוגע

      אהבתי את דרך כתיבתך

      אפרת*

      חמודי!!!

       

      קבל כוכב על ההשקעה, שיהיה לך כוח להמשיך לשלוח לנו סיפורים כל כך יפים!!!

       

      תודה 

        13/12/08 00:59:

      נהדר,

      תענוג לקרוא.

      אני עובדת עם הגיל הנפלא הזה ואם לא הייתי יודעת שזה יכול להיות אמיתי הייתי "נקרעת" (כמו שהחבר'ה אומרים) מצחוק כי יש כאן קורטוב של הומר טוב.

      שבת נפלאה קריצה

        12/12/08 22:42:

      נפלא, רמי, נפלא

      עונג שבת

        12/12/08 22:41:


      רמיאב

       

      אין עליך,,

       

      אהבתי...

       

       

      "ישי"

        12/12/08 22:10:

      מאוד אהבתי!!!!

      כתוב מעולה, עם חוש הומור (ברכה לבטלה...)מבריק והפתעה בסוף...כל מה שסיפור טוב צריך!

      *

      אלומה

        12/12/08 21:38:


      אל תתחרט על הזדקנותך. זו סוג של מותרות שלא כולם זכו לה.

      באהבה וויילד

        12/12/08 21:35:

      רמי יקר,

      "אוי האב איך געלאכט"

      אוי כמה נהניתי מהסיפור שלך.

      אתה כישרוני ברמות.

      גם אתה צריך להוציא קובץ סיפורים.

      אולי צריך  להוציא קובץ של החברים  הכותבים...

      בטוחה אני שהוא יהיה להיט.

      יש פה כמה כישרוניים ...

      שבת שלום ותודה לסיפור.

      רפאלה

      (אוי איך וועל נישט פארגעסן..

      וועל איך צוריק קומען מיט א שטערן...

      מיין זיכרון איז אויך שוין ניש איי איי איי)

        12/12/08 19:32:


      רמי יקירי

      כן, גיל הזהב

      דמיונות,מחשבות,סיפורים

      אתה יודע כמה סיפורים כאלו אני מכירה?

      יש לנו נשים במועדון - שפתאום באות בסיפורים דמיוניים

      ואתה בעצם לא יודע האם לצחוק/לבכות?

      זה עצוב כל כך כשזה קורה.

      תודה לסיפור עצוב/משעשע לשבת

      שבת טובה עם זכרון ....

        12/12/08 18:16:


      אתה כותב נהדר! והמציאות? אם לא היה עצוב כל כך הייתי צוחקת..

       

      נהנתי מאוד רמיאב היקר.

       

      תודה

       

      תמר

        12/12/08 17:44:


      איזה חלום נפלא היה לאותו קשיש

      כמה חבל שרובק'ה העירה אותו.

       

      יש רגעים בהם החלום חזק מהמציאות.


      כשהאלצהיימר מגיעה היא משאירה עקבות בשטח. מטשטשת בין מציאות לדמיון, בין עבר להווה. דווקא נגעה בי דמותו מאוד. הכתיבה שלך רמי יפה מאוד*שבת ברוכה באור ואהבה
        12/12/08 15:24:

      בעל דמיון פורה

      לא משעמם לו אפילו בזיקנתו

      יש לאן לברוח מהמציאות!

      אהבתי את שכתבת!

        12/12/08 14:15:

      כבר רציתי לכתוב ,מכיר את הבדיחה

      ולפתע שינוי בסוף.אז ידידי היקר

      הצלתי את כבודך השבת.

      צחקתי ונקווה שאנחנו ניזכור קצת יותר.

        12/12/08 13:37:

       

      אני מאד מחובר לאנשים בגיל השלישי

      מקשיב, מקשיב, מקשיב.....

      מבקר נותן תשומת לב

      מתקשר טלפונית

      למי ?

      לקרובים, למכרים לזרים

      ועכשיו לשיגרה:

      אנוכי מתנדב אצל בת 74 סיעודית , שיש לה מטפלת זרה 24 שעות ביממה

      מתייצב אצלה בשימחה כל יום ג' (כולל חגים), מתחיל את הבוקר בללמד אינטרנט

      פותחים את שער הכלא הוירטואלי, מבקרים במוזאונים (כרטיס חופשי עם גוגל...), משוחחים באנגלית צרפתית ואף פורטוגזית

      חיבוק ונשיקה וממשיך לעבודה עם אנרגיות וואוו.

      kamocha@tricks4u.com   כתובת למשלוח מייל להצטרפות לעמותת כמוך   

      www.kamocha.org  אתר הבית של עמותת כמוך

      דודו

        12/12/08 13:29:

       

      לא יודעת אם עצוב -

      כי לא כיף לסיים ככה את החיים.

      או שמח -

      על כך שאולי מצא לו מפלט

      בפנטזיות.

      לגבור הספור ולגריאטרים -  הפתרונים.

       

       

       

       

        12/12/08 13:20:

      רמי ידידי.

      אם לא היה עצוב - היה מצחיק..

      הנה היום הזה ממש, תיקן ה"קפה" ועידכן את גילי

      הבלתי נתפס..

      אכן, ישנם סימנים מקדימים אחדים, כמסופר

      אך אין תלונה.  הכל כסידרו, בעונתו וכיאה לו..

      ואין זה מלח הנזרה על פצעים, בהחלט לא.

      העולם מצחיק אז צוחקים..

      ורק בקשה צנועה - אנא, לא להשתתף באותה שמחה...צוחק

      כמתואר בפוסט שלי - "דצמבר"..

      כל טוב


      http://cafe.themarker.com/view.php?t=759991

       

       

        12/12/08 13:10:
      חיוךחיוךחיוך
       

      אנשים מזדקנים רק כאשר הם נוטשים את האידיאלים שלהם.

       השנים מקמטות את העור, אך שיעמום מקמט את הנפש.

      - דאגלס מקארתור

       

      ארכיון

      פרופיל

      רמיאב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין