מתעוררת על הצד הלא נכון הצד הריק של חיי קמה בציפורניים שלופות לעוד יום של שגרה לא מבורכת. כבישים שחוקים מסמנים לי מסלול לא שלי מסיעים אותי בין חומות שבנו פועלים זרים זרים לי. בעיניים צרובות הרגלים מחפשת מוצא נתיב לא כבוש לפנות בו נתיב שאקרא בו את שמי אקרא לו בשמי.
|
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
העניין הוא, שכשאתה מפרסם שיר שלך, אתה מאפשר לאחרים גישה אליו ואז הוא הופך גם לשלהם. התגובות קשורות להד שהשיר שלך מעורר אצלם ולא ממש אליך.
אם התגובות מנסות לברוח מהקושי שיש בשיר ולא להתמודד עם השלדים, כנראה שמשהו בו עבד...
מילים,תגובות.מילים.תגובות,מילם,תגובות,מילים,תגובות
משו מוכר שאף אחד לא יכול לקחת ממך...
נכון שכל העצות האלו מרגיזות?
הכתיבה זה מקום אחד שמותר לקלל
להיות אלים
ולהוציא את כל תכולת הארון כולל השלדים החוצה.
אל תאמיני להם...
תודה.
כן, יש ימים שבהם זה בדיוק ככה.
קצר מדויק כל כך ונוגע. נפלא.
תודה יקירתי.
האור כבר נמצא רק לפעמים אני עוצמת עיניים ולא מבינה למה אני לא רואה אותו...
חיבוק בנשמתך, שתמצאי את האור בימים אפלים!
היי ג'יי - אל תברח. אם אתה שמח אני חייבת לברר למה.
כבר מצלצלת.
גם אני אומר שאפו
ואני כל כך שמייח
יש שגרה ויש שגרע...
אילו השגרה היתה כוללת גם שינה טובה, אולי
הייתי מחפשת לאט לאט (-:
תודה.
כשמתרגלים, יש משהו בטוח בשיגרה.
לא צריך לפחד ממנה, לא צריך תמיד לרוץ
ולחפש דרכי מילוט.
אפשר גם ללכת אחרי שינה טובה ולחפש לאט לאט,
לצד השגרה.
לא היית רוצה להיות לי אח...
תודה עמיחי.
אחותי
איזה שיר מקסים
שפתיים ישקו
לשחרר אתה אומר?
נלחמת על שחרור (-:
תודה מיכה.
זה הזמן למצאו כביש שלך
כביש כזה שתיבני לבד
כביש שיוביל למילוי הצד הריק
כך ציפורנים ירגעו
כך גוף ינוח
כך תגיע אהבה
שחררי ילדה שחררי
*
אמצא או אסלול (ע"פ פלפל).
תודה א י ל ה .
משוררת, איזה יופי את מתארת את שתי המציאויות האנושיות האלה:
האפרוריות השוחקת מול הכמיהה לנצנץ.
כמו שאמרת לענת מעליי, בלבול גורם לחשוב.
ככה גם היכולת לראות את שני הקצוות האלה של הציר הזה, גורמת לנוע בו.
ברור שתמצאי לך את השביל שלך.
איך לא?
בילבול זה טוב, זה גורם לחשוב (-:
אולי בגלל שאת מצאת את עצמך יוצאת משגרה בעל כורחך, את רוצה שגרה.
אולי זה עניין של אופי.
בכל מקרה, תודה.
זה יפה
ממש כאילו אני
אבל בדר"כ דווקא השגרה עושה לי טוב
בלבלת אותי :-)
היו ויהיו.
תודה פרא.
כתבת אותי לפעמים.
נוקב, מדויק ומוכר, וסביר שזה לא מנחם עכשיו.
שיבואו ימים אחרים של קימה על הצד הנכון, שלך.
אולי באמת.
תודה.
יופי של כתיבה סמדר.
מקסים, קצת עצוב
נוגה- זו המילה
אולי לא צריך לחפש..
פשוט להתחיל לסלול
שוב..יופי של פוסט
שאפו..