השבוע שלפני חצי מרתון בית שאן עבר עליי בדאגות: ברך שמאל הציקה כהרגלה, ברך ימין הצטרפה לחגיגה, שריר ירך אחורי נתפס או נמתח מתישהו לפני שבועיים וסירב להרפות, הריצות הקלות בתחילת השבוע עברו עליי בכאבים, ויתרתי על ריצות איכות. קבעתי תור אצל פיזיותרפיסט ידוע שכל הרצים מחוף הים ומהרכס ממליצים עליו בחום, והגעתי אליו לראשונה יום לפני התחרות. המומחה הודיע לי שאני עקומה! כלומר- רגל שמאל קצרה בכמעט ס"מ שלם מרגל ימין, ברך ימין איבדה את צורתה בשל שחיקה ועוד כמה מימצאים לא מחמיאים שמספקים הסברים לא רעים כלל לשלל המיחושים שקפצו עליי. קיבלתי ממנו איחולי הצלחה לתחרות וקבענו להפגש בתחילת השבוע הבא. דוקא בבוקר התחרות הרגליים לא שידרו שום אותו מצוקה, הבטן התהפכה כהרגלה בקודש והתחננתי בפני הרגליים והבטן, שלא חשוב מה יש להם לומר לי- יתכבדו נא וימתינו עד לאחר קו הגמר. ואז, לקראת הק"מ האחרון כשאני מבחינה בשלט "20" מרחוק, ושואלת את עצמי מנין אגייס כוחות לתת הכל בסיום, צץ לו שגיא, מלאך בהתהוות, שסיים את המירוץ זמן מה קודם לכן, חזר לאחור והודיע לי שהגיע כדי לדחוף אותי קדימה ולהריץ אותי עד לקו הגמר! טוב, כשבחור צעיר ונאה מצווה עליי לרוץ אחריו הכי מהר שאני יכולה, אני לא חושבת פעמיים! אז רצתי הכי מהר שיכולתי, כשברקע שגיא צועק, מעודד ומנחית מהלומה אחר מהלומה על ראשו של השטן הקטן שמקנן לי במוח ומנסה לטעון- "למה לרוץ אם אפשר ללכת...". שגיא פרש כ-100 מ' לפני קו הגמר, וחציתי אותו בזמן של שעה וארבעים דקות. התברר שהגעתי למקום השני בקטגוריה (נשים בגילאי 35-39). כשהבנתי שיש פודיום- נהגתי כמו רצה מקצוענית אמיתית. התחלתי לדמוע כשחיוך מאושר מרוח על פניי. הלכתי (בקושי, הכל כאב...) אל הרכב כדי להביא את התיק והדמעות זורמות בלי שליטה. מישהו עבר מולי וציין: "האושר נשפך ממך". האושר אכן נשפך ממני. בדמעות ענקיות. אז קיבלתי גביע יפה, וחיבוקים ונשיקות מהרצים מהים ומהרכס ומקבוצת הריצה, אפילו אליעזר המאמן היה מרוצה, וזכיתי להערצת הבנות שלי ובן הזוג הפסיק לקטר למשך רבע שעה על ההשכמות שלי בחמש בבוקר או לפני כן. אבל הבוקר לא הייתי מסוגלת לרוץ. ניסיתי לצאת לריצת שחרור קלה, אך ברך ימין הכריזה מלחמה ולא יכולתי להשלים הקפה אחת בספורטק. הטבעתי את יגוני באימון משקולות ובדיווש על אופניים במכון כושר, שם לפחות לא היה כאב. בשבת הבאה, עוד 8 ימים, מתוכננת ריצת 40 ק"מ האחרונה לפני המרתון. ברכיים יקרות, אני פונה אל הלב שלכן: תנו לי לרוץ בשקט!
|