כותרות TheMarker >
    ';

    וזה לא מה שישביע את רעבוני

    אינטרנט, כתיבה, מוזיקה, ספרים, הורות, אמנות, חיים

    ארכיון

    אני רץ על הגשר והילדים אחריי

    70 תגובות   יום שישי , 12/12/08, 16:16

    התכונה האנושית הרווחת לנסות לבלום ולסנן ביטוי רגשי עז, חשוף ואותנטי,  בעיקר בעת מצוקה - תמיד קוממה אותי. בתור מי שחבריה מכנים אותה "עוצמתית", הכרתי על בשרי את הסבל שגורמת הביקורת, השלילה והפסילה שלי כאדם על הרקע הזה.

     

     והנה אני מוצאת את עצמי עושה אותה דבר לפעמים, באינטרקציות שלי ברשת.למרבה הבהלה זה זולג גם לחיים.כשהלב מתכסה אוטם אל מול חולשה, הזדקקות ומצוקה, יש בכך דה הומניזציה של האחר ושל עצמך, האנושי הופך מכניסטי. 

     

    ככותבת וכמי שחוותה את זה כל חייה, אני מתבוננת כל הזמן בתופעת "בעל זבוב", בגרסאותיה השונות,  איך החלש נטרף על ידי חזקים ממנו, גם אם לא פיזית כמובן. בחיים הפרטיים שלי יש לי דוגמאות יותר קונקרטיות בשל נכות אצל אחד מבני משפחתי, אבל לא על זה רציתי לדבר, דווקא על החולשה שאינה זוכה לאחוזי נכות וביטוח לאומי. 

     

    מצאתי את עצמי השבוע מול שתי חברות, אחת חברת רשת (מ) והשניה חברה לחיים (ב), מגלה קהות  רגשית מול מה שזיהיתי כקושי עצום, וכאב גדול.

    כתבתי פה בעבר על עודף חשיפה בבלוגים שיוצרת לטעמי ניכור, אבל זה קל מידי להשליך על בלוגים תכונה אנושית מגונה, מבישה. 

    השיר הכי אהוב עלי מכל השירים שנכתבו אי פעם הוא של יונה וולך, "יונתן". כשיונתן רץ על הגשר, הילדים רצים אחריו, רוצים קצת דם. הוא מסכים לחור של נעץ, אבל הילדים רוצים והם ילדים והוא יונתן, כלומר, לכל אחד התפקיד שלו, הדפוס שלו, במשחק הזה, ואז הם כורתים את ראשו בענף גלדיולה, פרח פיוטי ובעל מאפיינים וגינליים. מובן שיונתן הוא יונה עצמה. מובן שהאשמה וההשפלה שלה בשל נשיותה ומיניותה רדפו אותה, וחתכו בבשרה. 

    לא מכירה טקסט שמאפיין טוב יותר את הדיבור הפנימי שלי עם החוויה המרכזית בחיי. לא מבינה למה לפעמים אני עומדת מהצד ומבקרת, כשהילדים רודפים.  אולי כדי לא להיות שוב על הגשר.

     

     

     

    דרג את התוכן:

    תגובות (70)

    התוכן ננעל וכעת לא ניתן להגיב.

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      14/12/08 21:03:
    תודה על כל התגובות, ברשותכם, כדי שלא תלהטנה הרוחות ומשום שאיני מעוניינת בשום סוג של דרמה או מונודרמה, או התכתשות וירטואלית, אני נועלת את הפוסט הזה. הוא לגמרי קיבל כיוון  שונה ולא רצוי לי. 
      14/12/08 21:01:

    צטט: rikyc 2008-12-14 20:24:21

    אין לי עניין בויכוח הזה, אני לא מסכימה עם הדברים האחרונים, אבל לא מוצאת מקום לשכנע אף אחד. יהי כך, אני "לא מקבלת את השונה ולא יודעת לפרגן", מזל שהדימוי שלי לא נקבע בקפה דה מרקר.

    אני לא מתווכחת בכלל.

    אני חושבת בקול רם.

    אני לא חושבת שאפשר לקבוע דימוי של אף אחד באמת בעולם הוירטואלי.

    רק מה שכל אחד מביא איתו או את מה שהוא בוחר להחצין.

    במקרים נדירים יש שקיפות מלאה בין החיים לוירטואלי.

    {אנשים שלא פוחדים להיות מי שהם, לטוב ולרע}

     

    והשוני בין בני אדם, עושה את זה לכל כך מעניין ומרתק.

     

     

     

     

     

      14/12/08 20:58:
    סליחה, אני ביקשתי פוסט דיון באופיי? אני דנה באופייה של ריקי אצלי? סך הכל ריקי חשבה שאני אמורה להתבייש במשהו כתבתי אצל טקס, אני סירבתי להתבייש וכתבתי לה שם - למה זה בדיוק אמור להפוך לפוסט מונומנטלי - ולדעתי צבוע - שמתיימר להתנצל אך למעשה ממשיל אותי לנרדפת בעוד שפאקינג מי רודף אחריי חוץ מגברים?
      14/12/08 20:50:

    ולא שמיא או ריקי זקוקות לחיזוקים שלי.

    סתם נראה לי לא הוגן להביע דעה בכיוון אחד ולשתוק כשהעניינים משנים כיוון.

     

      14/12/08 20:49:

    זה לא שיש לי עניין להיכנס פה לעין הסערה, אבל גם לקפוץ מהר-מהר "לטובת" מיא יש בה מן הצביעות (ומנגד - לקטול את ריקי על חוסר הרגישות).

     

    1. מיא, גם את בדרכך, מחפשת אחר חיזוקים ואישורים מהסביבה. ככה לפחות אני מרגישה. וזה קצת חבל. את נהדרת, את זה כבר כתבתי יותר מפעם אחת.את מושחזת ומשחיזה, יש לך כושר ביטוי ותיאור, הלוואי עלי. את יודעת את זה, את מכירה בזה. ועדיין - את מחפשת אחרי חיזוקים ואישורים. למה?

     

    2. ההתקפה על ריקי יוצרת רושם שאסור לאדם להחזיק בדעה מנוגדת. מה ריקי כתבה, שזו לא הפלטפורמה? ..  ואם זו לא היתה מיא מהצד שכנגד - האם התגובות היו זהות? מיא לא זקוקה להגנה. היא גםכתבה כך וביקשה שחור על גבי לבן. אז תנו לה להתמודד עם מה שהיא כותבת ומה שכותבים לה.

     

     

      14/12/08 20:24:
    אין לי עניין בויכוח הזה, אני לא מסכימה עם הדברים האחרונים, אבל לא מוצאת מקום לשכנע אף אחד. יהי כך, אני "לא מקבלת את השונה ולא יודעת לפרגן", מזל שהדימוי שלי לא נקבע בקפה דה מרקר.
      14/12/08 19:46:

    צטט: rikyc 2008-12-14 17:59:59

     

    מותק, מישהו צריך לנער אותך, חזק.

     

    לנער אותה ממה?

    החברה מלמדת אותנו שלא טוב להחמיא לעצמנו - כי זה נחשב להתנשאות, רברבנות, חוסר צניעות, אבל אני מכירה הרבה אנשים שהם סחטני מחמאות איומים. שזה בעיניי מזעזע , מעייף, צבוע, ומראה על אופי מאוד בעייתי.

    עכשיו למה בעצם אנשים לא יכולים להחמיא לעצמם?

    במיוחד אם יש קרדיט מלא מאחורי כל הדברים?

    רגש חזק , כאב, נפש סוערת, כל אלה צריך להחביא בבית? כי לאנשים מאוד קשה להכיל ולקבל את השונה והחשוף. זה גורם להם למבוכה.

    אני לא מבינה איך אדם מרגיש נבוך בשביל אדם אחר?

    אני אחראית על עצמי ועל הבן שלי {וגם זה מוגבל  בזמן }, לא על החברות שלי, לא בני זוג, ובאופן כללי וציבורי על אף אחד אחר.

    אני דווקא מאוד מבינה את ריקי - היא כמו רוב האנשים לא מסוגלים לקבל את השונה ולקבל אותו מבלי להזדעזע כל פעם מחדש.

    אבל מה כלכך מזעזע בלהיות כלכך אמיתי ,חשוף,מודע לערך עצמך?

    אני חושבת שזה מאוד מטלטל את העולם הפנימי, כל מה שלימדו אותנו, חינכו אותנו, ואסרו עלינו לעשות.

    אנשים שהם לא בנורמה המוכרת מערערים  את החברה - שהיא כידוע צבועה מחינוך מקולקל.

    חבל שאין יותר הורים כמו של מיא שמלמדים את הילדים שלהם להכיר בערך עצמם, להאמין בעצמם.

    החיים היו הרבה יותר פשוטים, שקופים, כנים, אמיתיים, חכמים, רגישים, עם אנשים שיודעים את ערכם ולא זקוקים לחיזוק אינסופי מבחוץ.

    אני הייתי צריכה להילחם כל החיים שלי כדי להגיע לנקודה הזו - שעבורה היא ברורה וטבעית.

    אז אני לא בטוחה את מי צריך לנער כאן, אבל זה בטוח לא מיא.

    אולי  את כל החברה שם בחוץ שחיה תחת מעטה כבד של שקר והעמדות פנים ומחנכת דורות של ילדים שרק מחפשים חיזוק למי שהם?

     

      14/12/08 19:34:
    חלילה, זה מטוב לב. 
      14/12/08 19:07:

    צטט: rikyc 2008-12-14 17:59:59

    צטט: מיא 2008-12-14 16:24:43

    צטט: rikyc 2008-12-14 14:26:20

    אם את סופרת, שבי תכתבי ספר. לא המקום הזה יתן לך אישור לזה. כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים. 

     

     התחלתי, וזה מצריך התפנות יותר גדולה מהיומיום ממה שאני יכולה לאפשר לעצמי כרגע, אבל כל טקסט שאני מפליגה בו עם הדמיון שלי, וגם עם הכעס ואפילו עם העלבון הוא לדעתי ולא רק לדעתי לשמחתי (כי אחרת באמת היו מאשפזים אותי בעוון חוסר קשר למציאות) יצירתי הרבה יותר ממה שהמון גרפומנים שמועסקים בעיתונים, ואפילו - את יודעת מה? שכתבו ספרים - מסוגלים להוציא ממקלדותיהם ברגעי הריכוז הכי גדולים שלהם.

     

    ושימי לב ששוב את מחליטה בשבילי אם זה המקום שיתן לי אישור - אני לא צריכה אישור מאף אחד למי שאני ולתומי סברתי שעכבר קפה זה באמת קטע פרוצדורלי. ומזתומרת כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים? אז מה שולמית אפפלד מפרסמת כאן? את רשימות המכולת שלה? וזאת משוררת שכן זכתה לאישור ולהכרה. ומה ארז אשרוב פרסם אצלו אם לא טקסטים ספרותיים? טקסטים פקידותיים? ולמה חשוב לך לתייג כל דבר? האם אורי-טקס יותר ספרותי/אמן/יוצר מארז? את באמת לא מבינה את הבעייתיות של התיוגים האלה?

     

    תגידי לי, את קוראת את כותבי הטורים בעיתונים? נניח, הפוליטיים? הם באמת יותר טובים מטובי פולק שכותב בקפה? אז מה את מציעה לו - לכתוב ספר יומי? באמת לדעתך זו הגושפנקה העליונה לאיכות? אם חבורה של פקידים ובעלי תפקידים החליטו לכלול מישהו במצבת עובדיהם?אני הייתי מצפה מאנשים שמעריכים את הכתיבה שלי ושל אחרים שלא הצליחו להתברג במקומות ממוסדים, במקום לצנזר אותם ולייעץ להם באשר לדרכי הביטוי הנכונות לתסכולם, פשוט לחזק אותם, כפי שלמשל אני חיזקתי בעבר את טובי בדיוק באותו הקשר. באמת אין לי כוח להתעסק עם אנשים לא מפרגנים.

     

     

    מותק, מישהו צריך לנער אותך, חזק.

     

     ריקי, מה המשפט המרושע הזה?

      14/12/08 18:24:
    ריקי, את צודקת בהחלט. זה קורה לשמחתי כמעט כל לילה. באותו לילה סבלתי מהיעדר ניעורים ולכן כנראה התחפפתי ככה.
      14/12/08 17:59:

    צטט: מיא 2008-12-14 16:24:43

    צטט: rikyc 2008-12-14 14:26:20

    אם את סופרת, שבי תכתבי ספר. לא המקום הזה יתן לך אישור לזה. כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים. 

     

     התחלתי, וזה מצריך התפנות יותר גדולה מהיומיום ממה שאני יכולה לאפשר לעצמי כרגע, אבל כל טקסט שאני מפליגה בו עם הדמיון שלי, וגם עם הכעס ואפילו עם העלבון הוא לדעתי ולא רק לדעתי לשמחתי (כי אחרת באמת היו מאשפזים אותי בעוון חוסר קשר למציאות) יצירתי הרבה יותר ממה שהמון גרפומנים שמועסקים בעיתונים, ואפילו - את יודעת מה? שכתבו ספרים - מסוגלים להוציא ממקלדותיהם ברגעי הריכוז הכי גדולים שלהם.

     

    ושימי לב ששוב את מחליטה בשבילי אם זה המקום שיתן לי אישור - אני לא צריכה אישור מאף אחד למי שאני ולתומי סברתי שעכבר קפה זה באמת קטע פרוצדורלי. ומזתומרת כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים? אז מה שולמית אפפלד מפרסמת כאן? את רשימות המכולת שלה? וזאת משוררת שכן זכתה לאישור ולהכרה. ומה ארז אשרוב פרסם אצלו אם לא טקסטים ספרותיים? טקסטים פקידותיים? ולמה חשוב לך לתייג כל דבר? האם אורי-טקס יותר ספרותי/אמן/יוצר מארז? את באמת לא מבינה את הבעייתיות של התיוגים האלה?

     

    תגידי לי, את קוראת את כותבי הטורים בעיתונים? נניח, הפוליטיים? הם באמת יותר טובים מטובי פולק שכותב בקפה? אז מה את מציעה לו - לכתוב ספר יומי? באמת לדעתך זו הגושפנקה העליונה לאיכות? אם חבורה של פקידים ובעלי תפקידים החליטו לכלול מישהו במצבת עובדיהם?אני הייתי מצפה מאנשים שמעריכים את הכתיבה שלי ושל אחרים שלא הצליחו להתברג במקומות ממוסדים, במקום לצנזר אותם ולייעץ להם באשר לדרכי הביטוי הנכונות לתסכולם, פשוט לחזק אותם, כפי שלמשל אני חיזקתי בעבר את טובי בדיוק באותו הקשר. באמת אין לי כוח להתעסק עם אנשים לא מפרגנים.

     

     

    מותק, מישהו צריך לנער אותך, חזק.
      14/12/08 17:54:

    צטט: rikyc 2008-12-14 14:28:47

    צטט: מיכל פרנקל 2008-12-14 14:09:51

    צטט: rikyc 2008-12-14 10:41:40

    צטט: מיכל פרנקל 2008-12-13 17:01:12


    ריקי יקרה,

     

    1.

    2.

    יש לי מה להגיד על זה. יקח לי זמן 

     

     מחכה לך.

     

     

     

    בכל פעם שאני מנסה לחשוב למה הילדים רודפים אני מגיעה שוב, בלופ, לנקודת המוצא של ההתנגדות של הפרט לראות את הדברים בתוך עצמו. אולי זה מה שמבדיל ילד מהמבוגר. היכולת להכיל / לקבל / לראות בכלל את הזולת.אולי זה מה שצריך להבדיל.

    לצערנו זה לא תמיד מבדיל, ואנחנו נתקלים, גם אצל עצמנו לעתים, בחוסר יכולת לקבל משהו אצל האחר כמו שהוא, בעיקר אם הוא מאיים עלינו.

     אני מאמינה שילדים פשוט הרבה יותר מאויימים. מעצם הווייתם. גילם. נסיונם החסר בעולם. וגודלם.זה לא רוע של ילדים, מה שמדברים עליו. זה פשוט צורך הישרדותי, ואין בו מקום לאמפתיה.

     

     

    זו אבחנה אינטיליגנטית מאוד, אבל אני לא עד הסוף מסכימה איתה, רק חלקית. גם משום שגם למבוגרים יש נטיה להתעמר בחלשים מהם, גם רגשית, אולי מסיבות דומות, וגם משום שילדים מזהים ומכילים הרבה יותר עיוותים בעולם ובאנשים - למשל ההורים שלהם, ולו רק משום שאין להם עדיין מדד להשוואה.

    מה גם שאני לא בטוחה שהילדים מזהים את התכונה כמראה שלהם, או  חלק בעצמם, אלא רק כן כמשהו שמאיים עליהם, אולי דווקא בשל היעדרו. 

     

    הוא שאמרתי ריקי, זה לא תמיד מבדיל, כלומר תלוי אם המבוגר הוא באמת 'מבוגר', כלומר אחד ששלם לגמרי עם עצמו ועבר כמה תהליכים ופאזות בחייו ומסוגל לראות בעיה או חוסר התאמה בין חלקי הזולת מבלי להיות מאויים. יש בכלל מבוגר ששלם לגמרי עם עצמו? זה הכל רבדים  שונים, ואנחנו נבדלים בין היתר בהם. אחד מבוגר בהיבט מסויים ואחד אחר בפן שונה.

    אני חושבת אגב, שילדים מזהים ומכילים בעייתיות הורית לא בשל יכולות ההכלה הגדולות שלהם, אלא בלית ברירה: זו הדמות היחידה (!) שאמורה באמת להגן עליהם ללא עוררין. זוהי תלות גמורה. בעייתיות הורית תשתקף אצל הילד, לכן, בקבלה מלאה. אותה קבלה בדיוק שתגרום לאותו ילד לגבש דימוי מעוות לגבי העולם ו/או לגבי עצמו, במידה זו או אחרת.

     

     

      14/12/08 16:24:

    צטט: rikyc 2008-12-14 14:26:20

    אם את סופרת, שבי תכתבי ספר. לא המקום הזה יתן לך אישור לזה. כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים. 

     

     התחלתי, וזה מצריך התפנות יותר גדולה מהיומיום ממה שאני יכולה לאפשר לעצמי כרגע, אבל כל טקסט שאני מפליגה בו עם הדמיון שלי, וגם עם הכעס ואפילו עם העלבון הוא לדעתי ולא רק לדעתי לשמחתי (כי אחרת באמת היו מאשפזים אותי בעוון חוסר קשר למציאות) יצירתי הרבה יותר ממה שהמון גרפומנים שמועסקים בעיתונים, ואפילו - את יודעת מה? שכתבו ספרים - מסוגלים להוציא ממקלדותיהם ברגעי הריכוז הכי גדולים שלהם.

     

    ושימי לב ששוב את מחליטה בשבילי אם זה המקום שיתן לי אישור - אני לא צריכה אישור מאף אחד למי שאני ולתומי סברתי שעכבר קפה זה באמת קטע פרוצדורלי. ומזתומרת כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים? אז מה שולמית אפפלד מפרסמת כאן? את רשימות המכולת שלה? וזאת משוררת שכן זכתה לאישור ולהכרה. ומה ארז אשרוב פרסם אצלו אם לא טקסטים ספרותיים? טקסטים פקידותיים? ולמה חשוב לך לתייג כל דבר? האם אורי-טקס יותר ספרותי/אמן/יוצר מארז? את באמת לא מבינה את הבעייתיות של התיוגים האלה?

     

    תגידי לי, את קוראת את כותבי הטורים בעיתונים? נניח, הפוליטיים? הם באמת יותר טובים מטובי פולק שכותב בקפה? אז מה את מציעה לו - לכתוב ספר יומי? באמת לדעתך זו הגושפנקה העליונה לאיכות? אם חבורה של פקידים ובעלי תפקידים החליטו לכלול מישהו במצבת עובדיהם?אני הייתי מצפה מאנשים שמעריכים את הכתיבה שלי ושל אחרים שלא הצליחו להתברג במקומות ממוסדים, במקום לצנזר אותם ולייעץ להם באשר לדרכי הביטוי הנכונות לתסכולם, פשוט לחזק אותם, כפי שלמשל אני חיזקתי בעבר את טובי בדיוק באותו הקשר. באמת אין לי כוח להתעסק עם אנשים לא מפרגנים.

      14/12/08 14:28:

    צטט: מיכל פרנקל 2008-12-14 14:09:51

    צטט: rikyc 2008-12-14 10:41:40

    צטט: מיכל פרנקל 2008-12-13 17:01:12


    ריקי יקרה,

     

    1.

    2.

    יש לי מה להגיד על זה. יקח לי זמן 

     

     מחכה לך.

     

     

     

    בכל פעם שאני מנסה לחשוב למה הילדים רודפים אני מגיעה שוב, בלופ, לנקודת המוצא של ההתנגדות של הפרט לראות את הדברים בתוך עצמו. אולי זה מה שמבדיל ילד מהמבוגר. היכולת להכיל / לקבל / לראות בכלל את הזולת.אולי זה מה שצריך להבדיל.

    לצערנו זה לא תמיד מבדיל, ואנחנו נתקלים, גם אצל עצמנו לעתים, בחוסר יכולת לקבל משהו אצל האחר כמו שהוא, בעיקר אם הוא מאיים עלינו.

     אני מאמינה שילדים פשוט הרבה יותר מאויימים. מעצם הווייתם. גילם. נסיונם החסר בעולם. וגודלם.זה לא רוע של ילדים, מה שמדברים עליו. זה פשוט צורך הישרדותי, ואין בו מקום לאמפתיה.

     

     

    זו אבחנה אינטיליגנטית מאוד, אבל אני לא עד הסוף מסכימה איתה, רק חלקית. גם משום שגם למבוגרים יש נטיה להתעמר בחלשים מהם, גם רגשית, אולי מסיבות דומות, וגם משום שילדים מזהים ומכילים הרבה יותר עיוותים בעולם ובאנשים - למשל ההורים שלהם, ולו רק משום שאין להם עדיין מדד להשוואה.

    מה גם שאני לא בטוחה שהילדים מזהים את התכונה כמראה שלהם, או  חלק בעצמם, אלא רק כן כמשהו שמאיים עליהם, אולי דווקא בשל היעדרו. 

      14/12/08 14:26:

    צטט: מיא 2008-12-14 14:22:32

    ואני נזכרתי בפעם ההיא שרציתי להשתזף על סיפון היאכטה של אבא שלי עירומה (כדי שלא יהיו לי סימנים מהבגד ים), באחת ההפלגות שלו עם חבריו, ושאלתי אותו אם זה בסדר, (הייתי בת 23), והוא נעץ בי מבט תמה ואמר - אני יכול להתבייש בשבילך?

    והשתזפתי והכל היה בסדר.

     

    בכלל בושה ריקי זה רגש שאמור להתעורר רק על משהו רע שעושים, על עוול שמעוללים.

    ואני  - ממש קשה לי להיזכר בדברים רעים שעשיתי לזולתי. 

     

    בכל השאר - מה יש לי להתבייש?

     

    שגיליתי חולשה של יום וחצי? שכאב לי? שאחרים פגעו בי? שהיו חסרי רגישות ולב? חסרי אבחנה? טמבלים? שיבוא יום ואתפרסם כסופרת, כיוצרת כמחברת של רבי מכר אינשאללה? והם לא נתנו לי אישור כניסה לרשימות ולעכבר קפה?

     

    ואז ישבתי לילה אחד וכתבתי טקסט מצחיק והזוי על הזיונים שבאמת היו לי (ואשריי, ריקי. לא כל בנות ישראל זוכות לזיונים כאלה!)?

     

    שיתביישו הם! אלה שגרמו לי להיטרף ככה, להגיע למצב ששני טונה כדורים לא עצרו אותי מלהתעצבן מהאבסורד הזה, שכל הכתיבה שלי לא מדברת בפני עצמה, אלא רק השם שעוד לא עשיתי לי, כי אני כולה בלוגרית עלובה ואין לי טור בעיתון ואין עוד ספר שפרסמתי ואין לי שם ואני לא סלב ולא הופעתי בטלוויזיה ואף אחד לא מוכן עדיין לקחת צ'אנס ולהמר עליי. וזה פשוט קטע. כי זה אומר שהכישרון ממש לא קובע. ובמקרה שלי - גם לא הרייטינג והצפיות.

     

    אז הבדיחה במקרה הזה היא ממש לא עליי. 

     

     אשרייך באמת. לא כל בנות ישראל, עדות אישית.:-)

    אם את סופרת, שבי תכתבי ספר. לא המקום הזה יתן לך אישור לזה. כאן זה לא המקום לטקסטים ספרותיים. 

      14/12/08 14:22:

    ואני נזכרתי בפעם ההיא שרציתי להשתזף על סיפון היאכטה של אבא שלי עירומה (כדי שלא יהיו לי סימנים מהבגד ים), באחת ההפלגות שלו עם חבריו, ושאלתי אותו אם זה בסדר, (הייתי בת 23), והוא נעץ בי מבט תמה ואמר - אני יכול להתבייש בשבילך?

    והשתזפתי והכל היה בסדר.

     

    בכלל בושה ריקי זה רגש שאמור להתעורר רק על משהו רע שעושים, על עוול שמעוללים.

    ואני  - ממש קשה לי להיזכר בדברים רעים שעשיתי לזולתי. 

     

    בכל השאר - מה יש לי להתבייש?

     

    שגיליתי חולשה של יום וחצי? שכאב לי? שאחרים פגעו בי? שהיו חסרי רגישות ולב? חסרי אבחנה? טמבלים? שיבוא יום ואתפרסם כסופרת, כיוצרת כמחברת של רבי מכר אינשאללה? והם לא נתנו לי אישור כניסה לרשימות ולעכבר קפה?

     

    ואז ישבתי לילה אחד וכתבתי טקסט מצחיק והזוי על הזיונים שבאמת היו לי (ואשריי, ריקי. לא כל בנות ישראל זוכות לזיונים כאלה!)?

     

    שיתביישו הם! אלה שגרמו לי להיטרף ככה, להגיע למצב ששני טונה כדורים לא עצרו אותי מלהתעצבן מהאבסורד הזה, שכל הכתיבה שלי לא מדברת בפני עצמה, אלא רק השם שעוד לא עשיתי לי, כי אני כולה בלוגרית עלובה ואין לי טור בעיתון ואין עוד ספר שפרסמתי ואין לי שם ואני לא סלב ולא הופעתי בטלוויזיה ואף אחד לא מוכן עדיין לקחת צ'אנס ולהמר עליי. וזה פשוט קטע. כי זה אומר שהכישרון ממש לא קובע. ובמקרה שלי - גם לא הרייטינג והצפיות.

     

    אז הבדיחה במקרה הזה היא ממש לא עליי. 

      14/12/08 14:09:

    צטט: rikyc 2008-12-14 10:41:40

    צטט: מיכל פרנקל 2008-12-13 17:01:12


    ריקי יקרה,

     

    1.

    2.

    יש לי מה להגיד על זה. יקח לי זמן 

     

     מחכה לך.

     

     

     

    בכל פעם שאני מנסה לחשוב למה הילדים רודפים אני מגיעה שוב, בלופ, לנקודת המוצא של ההתנגדות של הפרט לראות את הדברים בתוך עצמו. אולי זה מה שמבדיל ילד מהמבוגר. היכולת להכיל / לקבל / לראות בכלל את הזולת.אולי זה מה שצריך להבדיל.

    לצערנו זה לא תמיד מבדיל, ואנחנו נתקלים, גם אצל עצמנו לעתים, בחוסר יכולת לקבל משהו אצל האחר כמו שהוא, בעיקר אם הוא מאיים עלינו.

     אני מאמינה שילדים פשוט הרבה יותר מאויימים. מעצם הווייתם. גילם. נסיונם החסר בעולם. וגודלם.זה לא רוע של ילדים, מה שמדברים עליו. זה פשוט צורך הישרדותי, ואין בו מקום לאמפתיה.
      14/12/08 10:47:

    צטט: אהוד-אמיר 2008-12-14 10:35:09


    הבכי והנהי האותנטיים, ברוח משנתה של מיא, משדרגים את הבלוג שלה - וכל מקום שהיא מגיבה בו - בכמה רמות.

    ומי שקורא לזה "פתטי" פשוט לא מבין מה שמיא כתבה על החשיבות של גילוי העצמי וחשיפת הפנימי, ועל אי הסתירה בין זה לבין עוצמה פנימית.

    וזה מצחיק, כי כל מה שמיא כתבה (טוב, לא "כל". רוב) על עצמה הוא במישור הפילוסופי, ברוח ניטשה, של החיפוש אחר אותנטיות. ולעניין זה עיינו ב"אביר האמונה או גיבור הכפירה?" של יעקב גולומב, על חיפוש האותנטיות אצל ניטשה. שווה. רוצו. חמישה גרעיני חמניות בסולם אהוד.

     תודה

     

      14/12/08 10:41:

    צטט: מיכל פרנקל 2008-12-13 17:01:12


    ריקי יקרה,

     

    1.

    2.

    יש לי מה להגיד על זה. יקח לי זמן 

     

     מחכה לך.

     

      14/12/08 10:35:

    צטט: בדלי 2008-12-14 09:37:58


    גם אני רק הגעתי לכאן עכשיו, הלום מסוף השבוע ולא מעורה בכלל בפרטים ובמה ש"הפסדתי" בדיונים ובתגובות.

    כל מה שאני יכול לומר כרגע הוא:

    א. אני אוהב אותך, ריקי, ואת הכתיבה שלך.

    ב. אני אוהב אותך, מיא, ואת הכתיבה שלך.

    ג. שתיכן צריכות לקבל כסף על כתיבתכן, אם העולם תקין.

    ד. אהבתי לקרוא את התגובות והזדהיתי עם בלאק סמארה, בועז וכ"ו וגם טקס וילר עם הצעותיו...

    ה. את בתיה אינני מכיר מספיק עדיין כאן אבל אם אתן אוהבות אותה אז כנראה שגם אני יאהב.

    ו. שבוע טוב.

     

     איזו תגובה מחממת לב ומקסימה.

     

      14/12/08 10:35:

    הבכי והנהי האותנטיים, ברוח משנתה של מיא, משדרגים את הבלוג שלה - וכל מקום שהיא מגיבה בו - בכמה רמות.

    ומי שקורא לזה "פתטי" פשוט לא מבין מה שמיא כתבה על החשיבות של גילוי העצמי וחשיפת הפנימי, ועל אי הסתירה בין זה לבין עוצמה פנימית.

    וזה מצחיק, כי כל מה שמיא כתבה (טוב, לא "כל". רוב) על עצמה הוא במישור הפילוסופי, ברוח ניטשה, של החיפוש אחר אותנטיות. ולעניין זה עיינו ב"אביר האמונה או גיבור הכפירה?" של יעקב גולומב, על חיפוש האותנטיות אצל ניטשה. שווה. רוצו. חמישה גרעיני חמניות בסולם אהוד.

      14/12/08 09:37:


    גם אני רק הגעתי לכאן עכשיו, הלום מסוף השבוע ולא מעורה בכלל בפרטים ובמה ש"הפסדתי" בדיונים ובתגובות.

    כל מה שאני יכול לומר כרגע הוא:

    א. אני אוהב אותך, ריקי, ואת הכתיבה שלך.

    ב. אני אוהב אותך, מיא, ואת הכתיבה שלך.

    ג. שתיכן צריכות לקבל כסף על כתיבתכן, אם העולם תקין.

    ד. אהבתי לקרוא את התגובות והזדהיתי עם בלאק סמארה, בועז וכ"ו וגם טקס וילר עם הצעותיו...

    ה. את בתיה אינני מכיר מספיק עדיין כאן אבל אם אתן אוהבות אותה אז כנראה שגם אני יאהב.

    ו. שבוע טוב.

     

      13/12/08 17:01:


    ריקי יקרה,

     

    1.

    2.

    יש לי מה להגיד על זה. יקח לי זמן 

     

      13/12/08 16:34:


    החיים והטראומות שהם מזמנים לא אחת על דרכנו, בהחלט עלולים לגרום בתנאים מסוימים לקהות חושים.

     

    ככל שאנו נצרבים יותר, ככל שאנחנו נחשפים יותר ונפגעים יותר, כך גובהת לה החומה סביב הלב והיא משפיעה כמעט בכל מישור אפשרי. בין היתר, מן הסתם, בסיטואציות כפי זאת שתיארת בפוסט.

     

    מה הפתרון?

     

    לא באמת יודע.

     

    אולי להרשות לעצמי להיות יותר חשוף לעולם. לקבל את זה שהפגיעות הן חלק מתהליך גדילה והתעצמות ולא לפחד מהן.

     

    וכמו שנאמר: easier said than done...

      13/12/08 14:12:
    princess h ‏אתמול 17:56:

    זאת אמנות, לדעת לכתוב כל כך אישי ועם פתח להמון אינטרפטציות שונות ובכל זאת, כאילו שלא.

    אותי ממש מעניין כמה עוד מצטמררים ומקליקים ישר בלי להסתכל אפילו מי כתב למראה הכותרת "אני רץ על הגשר והילדים אחריי".

    אני אחד מאלה שבא לכאן למקרא הכותרת "אני רץ על הגשר והילדים אחריי".

    זאת יונה וולך, עיוני, ובשביל יונה אני מוכן ללכת עד קצה העולם.

    ובאשר לדיון המרתק שהמשכו מתנהל מעלי ואליו הגעתי (בהפניית מיא) דרך ולווט-טקס-ריקי היתה לי תגובה מיידית אחת, לבקש חברות ממיא, כי עם ריקי אנחנו כבר בחברות.

      13/12/08 13:56:

    צטט: sleepy strange 2008-12-13 13:27:42

    צטט: sleepy strange 2008-12-13 13:26:24


    באתי לכאן בסקרנות גדולה בגלל הציטוט מיונה וולך.   אני יכול להעיד על עצמי שמגיל צעיר מאוד אני
    מנסה לפצח את התעלומה הזאת, של הילדים הרצים אחרי יונתן ורוצים עוד ועוד דם. 
    .
      הילדים גדלו. היום הם רוצים עוד ועוד כסף, ועוד ועוד כוח, ועוד ועוד רייטינג. ומה איכפת עם היונתנים מוכנים, בלית ברירה, רק לחור של נעץ.  הילדים הנוראים רוצים הכל. לרמוס, לדרוס, להרוס, עוד כסף, עוד ראשים לקרקף. עוד ועוד
    .

     

     

    צ"ל: ומה איכפת להם, לילדים הנוראים, אם היונתנים מוכנים רק לחור של נעץ

     

     

    זו הפריזמה שלך, דרך האספקט הזה, אתה נכנס לחליפה של יונתן, וזה מובן מאוד. כמובן שזה קיים גם מציאותית, אבל כל אחד רואה את הדברים במקום שבו הוא מרגיש חלש ונעשק.
      13/12/08 13:27:

    צטט: sleepy strange 2008-12-13 13:26:24


    באתי לכאן בסקרנות גדולה בגלל הציטוט מיונה וולך.   אני יכול להעיד על עצמי שמגיל צעיר מאוד אני
    מנסה לפצח את התעלומה הזאת, של הילדים הרצים אחרי יונתן ורוצים עוד ועוד דם. 
    .
      הילדים גדלו. היום הם רוצים עוד ועוד כסף, ועוד ועוד כוח, ועוד ועוד רייטינג. ומה איכפת עם היונתנים מוכנים, בלית ברירה, רק לחור של נעץ.  הילדים הנוראים רוצים הכל. לרמוס, לדרוס, להרוס, עוד כסף, עוד ראשים לקרקף. עוד ועוד
    .

     

     

    צ"ל: ומה איכפת להם, לילדים הנוראים, אם היונתנים מוכנים רק לחור של נעץ

      13/12/08 13:26:

    באתי לכאן בסקרנות גדולה בגלל הציטוט מיונה וולך.   אני יכול להעיד על עצמי שמגיל צעיר מאוד אני
    מנסה לפצח את התעלומה הזאת, של הילדים הרצים אחרי יונתן ורוצים עוד ועוד דם. 
    .
      הילדים גדלו. היום הם רוצים עוד ועוד כסף, ועוד ועוד כוח, ועוד ועוד רייטינג. ומה איכפת עם היונתנים מוכנים, בלית ברירה, רק לחור של נעץ.  הילדים הנוראים רוצים הכל. לרמוס, לדרוס, להרוס, עוד כסף, עוד ראשים לקרקף. עוד ועוד
    .
      13/12/08 11:29:

    צטט: יפעת פלד 2008-12-12 20:33:16

    אני במקומך גם לא הייתי מפרסמת פה בפלטפורמה הזו פוסטים שמביאים מעל ל-4,000 כניסות. הם לא ראויים לרייטינג שלך.

     

     

    אני חושבת על זה הרבה בזמן האחרון. לא בבחינת לא ראויים אלא באמת בבחינת מה אני יכולה לעשות עם הרייטינג הזה. חלק ממנו מקורו כמובן בבחירת העורך ובהופעה בעמוד הראשון של אתר הארץ, אבל את הפוסט לעוף מכאן למשל לא בחרו לבחירת העורך וגם הוא קיבל רייטינג גבוה מאוד ולאורך זמן, אז כנראה כבר יש לי הקהל שלי וכוח המשיכה שלי.  

     

      13/12/08 06:40:

    צטט: אוסטרליה 2008-12-12 17:31:14


     איך החלש נטרף על ידי חזקים ממנו

    אהבתי את המשפט הזה הוא כל כך מוכר לי *

     

     

    תודה. פספסתי את זה
      13/12/08 05:04:

    כלומר, למה אני לא משתוללת
      13/12/08 05:03:

     

    1. טוב חברים וחברות, כל המעוניין בהכלת כאביו וסיוטיו מוזמן לבוא אצלי. 

    אני מכילה זוועות, רגשות איומים, לא נבהלת מחשיפה ברמות גבוהות, לא נאטמת, לא שופטת,  ובעלת תאי הכלה אינסופיים.

     

    2. מיא, למענך אני מחרימה כל מי שמוגדר עכשיו חולדת קפה, חוץ מאורי כי כבר התמכרתי אליו (לפעמים אני הורסת את עצמי עם חוסר השאיפות שלי. למה אני לא מתבאסת כשלא מציעים לי להיות חולדת קפה? למה אני משתוללת כשלא מגדירים אותי אמנית יוצרת? למה ויתרתי על הנישה המתאימה לי, להיות דנה ספקטור?)

     

     

      13/12/08 03:48:

    צטט: אלת האש 2008-12-13 01:56:59


    זה כלכך מרגש כל זה...אני הולכת  לנבוח לירח המלא.

     

    ואם תחליטו לעשות לאורי הום ווידאו, דברו איתי.

    כן! כן!

     

      13/12/08 01:56:


    זה כלכך מרגש כל זה...אני הולכת  לנבוח לירח המלא.

     

    ואם תחליטו לעשות לאורי הום ווידאו, דברו איתי.

      12/12/08 23:49:


    אגב ריקי למרות שכתבתי משהו בקטנה

    בתוך כל הגן ילדים הזה אני חושבת

    שמגיעה לי תגובה נשיקה

      12/12/08 23:36:

    צטט: טקס וילר 2008-12-12 21:07:11

    צטט: rikyc 2008-12-12 19:25:09

    צטט: batia b 2008-12-12 19:19:49


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

     נבוך

    גם את. תודה

     

     

    טוב בנות

    אחרי שכולכן עשיתן שלום עולמי

    אולי פשוט תעשו גם אחת את השניה?

    זה ישמח אותי מאוד.

     

    אבל מה תפקידך בכוח?

      12/12/08 21:21:

    צטט: טקס וילר 2008-12-12 21:15:53

    צטט: rikyc 2008-12-12 21:10:39

    צטט: טקס וילר 2008-12-12 21:07:11

    צטט: rikyc 2008-12-12 19:25:09

    צטט: batia b 2008-12-12 19:19:49


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

     נבוך

    גם את. תודה

     

     

    טוב בנות

    אחרי שכולכן עשיתן שלום עולמי

    אולי פשוט תעשו גם אחת את השניה?

    זה ישמח אותי מאוד.

     

     מאה אחוז. באיזה פורמט להעביר לך תיעוד?

    אני אנצל את קשריי עם ההנהלה ונארגן לכן שידור ב- LIVE. זה יקפיץ לקפה את הרייטינג וימתג אתכן כסוג של יוצרות אוונגרד

     

     

     show me the money

      12/12/08 21:20:

    צטט: יפעת פלד 2008-12-12 21:12:50

    רגע, אפשר גם (מצטערת שאני ככה נדחפת).

    פשוט אני חושבת ששלוש הנשים שוות בטירוף - ר. מ. ו-ב.

     

     

    מ.ר.ב.י. נשלח  לך כרטיס
      12/12/08 21:16:

    צטט: יפעת פלד 2008-12-12 21:12:50

    רגע, אפשר גם (מצטערת שאני ככה נדחפת).

    פשוט אני חושבת ששלוש הנשים שוות בטירוף - ר. מ. ו-ב.

     

    מממ

    את לא חושבת שזה מוגזם 4?

    אפילו בשבלי?

      12/12/08 21:15:

    צטט: rikyc 2008-12-12 21:10:39

    צטט: טקס וילר 2008-12-12 21:07:11

    צטט: rikyc 2008-12-12 19:25:09

    צטט: batia b 2008-12-12 19:19:49


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

     נבוך

    גם את. תודה

     

     

    טוב בנות

    אחרי שכולכן עשיתן שלום עולמי

    אולי פשוט תעשו גם אחת את השניה?

    זה ישמח אותי מאוד.

     

     מאה אחוז. באיזה פורמט להעביר לך תיעוד?

    אני אנצל את קשריי עם ההנהלה ונארגן לכן שידור ב- LIVE. זה יקפיץ לקפה את הרייטינג וימתג אתכן כסוג של יוצרות אוונגרד

     

      12/12/08 21:12:

    רגע, אפשר גם (מצטערת שאני ככה נדחפת).

    פשוט אני חושבת ששלוש הנשים שוות בטירוף - ר. מ. ו-ב.

      12/12/08 21:10:

    צטט: טקס וילר 2008-12-12 21:07:11

    צטט: rikyc 2008-12-12 19:25:09

    צטט: batia b 2008-12-12 19:19:49


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

     נבוך

    גם את. תודה

     

     

    טוב בנות

    אחרי שכולכן עשיתן שלום עולמי

    אולי פשוט תעשו גם אחת את השניה?

    זה ישמח אותי מאוד.

     

     מאה אחוז. באיזה פורמט להעביר לך תיעוד?

      12/12/08 21:07:

    צטט: rikyc 2008-12-12 19:25:09

    צטט: batia b 2008-12-12 19:19:49


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

     נבוך

    גם את. תודה

     

     

    טוב בנות

    אחרי שכולכן עשיתן שלום עולמי

    אולי פשוט תעשו גם אחת את השניה?

    זה ישמח אותי מאוד.

      12/12/08 20:33:

    טוב, עכשיו הבנתי על מה הפוסט ונראה לי כי אני בתגובתי הראשונית לקחתי אותו ממש-ממש למקום אחר, ולו כי לא הכרתי את הסיפור מאחורי.

     

    אני מסכימה עם דניאלה שנראה שלפעמים תופסים מרחק בגלל עודף רגישות ולא בגלל אטימות דווקא. אני יודעת להכיל רק את העצב והכאב שלי ואין לי מושג איך לעשות טוב לאחר (לא שהוא או היא צריכים כפי שמיא היטיבה לנסח).

    היו לי פוסטים חושפניים שמחקתי, פתאום נבהלתי מעצמי, ממה שיצא.

    והיו אנשים שכתבו לי בפרטי שאני פתאטית, מחפשת אהבה של אנשים ווירטואלים, וכ"כ נעלבתי, עד עמקי נשמתי. הם הרגישו עליונות עלי שאני חשופה ככה והם לא וחשבו (בטעות) שאני חלשה וזקוקה להגנה.

     

    ומיא, את נפלאה וכותבת נפלא, ולא שאת צריכה לשמוע את זה ממני. ואני יכולה להבין שלקחת קצת קשה אץ העניין של העכבר - אבל לא הם המדד בכלל. ואני במקומך גם לא הייתי מפרסמת פה בפלטפורמה הזו פוסטים שמביאים מעל ל-4,000 כניסות. הם לא ראויים לרייטינג שלך. אבל גם את זה אני לא מחדשת לך אני מניחה.

     

      12/12/08 19:58:

    צטט: soulcat 2008-12-12 19:11:29

    צטט: rikyc 2008-12-12 16:59:44

    תודה רבה. יפעת,לשאלתך, שאלה טובה מאוד. יש קשר הדוק בין הדברים, אחד משליך על השני לדעתי. 

    לא חשבתי על זה כשכתבתי, אבל אני חושבת שאם מסתכלים על דברים זניחים כמו הנטיה החברתית המעוררת שאט נפש לבוז לאלו החושפים את נפשם, כמי שמתבזים, להאשים אותם ברחמים עצמיים, "צאי מזה, לכי הלאה, תזרקי אותו, תשכחי אותו כבר, די, יאללה", זה נמצא על סקאלה דומה של האטימות לאלו שנדרסים יום יום בידי נסיבות המציאות. 

     

     

     

    דווקא מה שכתבת כאן גרם לאזניים שלי להזדקר!!

    לקח לי הרבה זמן להבין שמה שהכי מעצבן אותי זה שאנשים "יודעים" איך את צריכה להרגיש.

    שמישהו יסביר לי לעזאזל, מבחינה ל-ו-ג-י-ת (אני כבר לא מדברת על הרמה הרוחנית וכו') איך לעזאזל

    אפשר לענות "לא נכון" על משפט שמתחיל ב"אני מרגישה". איך לעזאזל מישהו יכול להגיד לך שמה שאת מרגישה הוא

    "נכון" או "לא נכון". זאת בדיוק הדרך לעצבן חתולה שרק רוצה לשבת בפינה שלה עם הזנב באיזי.

    כוסאמאשלכולם.

    טוב, לא של כולם.

    נשיקות.

     

     אני חושבת שלאנשים נוח לווסת, להקטין, לבלום את עוצמת הרגש כי זה תובע מהם תשומת לב שהם לא כל כך מוכנים לתת.

    נשיקות בחזרה. 

      12/12/08 19:39:
    דרך אגב, קראתי שוב את התגובות שלי אצל טקס - אתם יודעים למה כתבתי שם בתגובה הראשונה באו באו באו? זה לא הם באו מלשון הם הגיעו אלא כי למדנו באיטלקית שכלב באיטלקית נובח לא האו ולא ווף אלא בָּאוּ בָּאוּ ואני נבחתי שם. (רק רציתי להבהיר. זה מאוד מתוחכם!)
      12/12/08 19:25:

    צטט: batia b 2008-12-12 19:19:49


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

     נבוך

    גם את. תודה

     

      12/12/08 19:21:

    צטט: soulcat 2008-12-12 19:11:29

    צטט: rikyc 2008-12-12 16:59:44

    תודה רבה. יפעת,לשאלתך, שאלה טובה מאוד. יש קשר הדוק בין הדברים, אחד משליך על השני לדעתי. 

    לא חשבתי על זה כשכתבתי, אבל אני חושבת שאם מסתכלים על דברים זניחים כמו הנטיה החברתית המעוררת שאט נפש לבוז לאלו החושפים את נפשם, כמי שמתבזים, להאשים אותם ברחמים עצמיים, "צאי מזה, לכי הלאה, תזרקי אותו, תשכחי אותו כבר, די, יאללה", זה נמצא על סקאלה דומה של האטימות לאלו שנדרסים יום יום בידי נסיבות המציאות. 

     

     

     

    דווקא מה שכתבת כאן גרם לאזניים שלי להזדקר!!

    לקח לי הרבה זמן להבין שמה שהכי מעצבן אותי זה שאנשים "יודעים" איך את צריכה להרגיש.

    שמישהו יסביר לי לעזאזל, מבחינה ל-ו-ג-י-ת (אני כבר לא מדברת על הרמה הרוחנית וכו') איך לעזאזל

    אפשר לענות "לא נכון" על משפט שמתחיל ב"אני מרגישה". איך לעזאזל מישהו יכול להגיד לך שמה שאת מרגישה הוא

    "נכון" או "לא נכון". זאת בדיוק הדרך לעצבן חתולה שרק רוצה לשבת בפינה שלה עם הזנב באיזי.

    כוסאמאשלכולם.

    טוב, לא של כולם.

    נשיקות.

     

    נכון!

      12/12/08 19:19:


    טוב ריקי. אני לא יודעת איך להתייחס לזה, נראה לי יותר הגיוני לנהל את התכתובת הזו ביני לבינך (מייל, סמס ;-) , אבל מכיוון ששמי הוזכר (לפחות אני ב'!) וכתבת יפה, פיוטי ומרגש, אענה גם פה.

     

    כבר אמרתי, גם במקרה מיא, יש אנשים שאוהבים לצעוק, לבכות, לצחוק, להביע מבלי להרגיש שהם לא בסדר, מבלי שיבקשו שמישהו יגונן מעליהם. גם אני כמו מיא, לא הטיפוס המתאבד גם אם אני עושה פעולות שיכולות לגרום לאנשים מסוימים אחרת. ועוד משהו, ריקי. כולנו לפעמים מחנכים, זו תכונה אנושית וזה בסדר, אבל המינון - המינון כמו ברוב המקרים בחיים, הוא הוא החשוב. ושוב, כתבת יפה ומאוד מרגש (אני הופכת לקטישית להחריד) ואני שמחה שהגעת לזה, לא שהיה לי ספק שתביני. שימחת אותי מאוד.

      12/12/08 19:11:

    צטט: rikyc 2008-12-12 16:59:44

    תודה רבה. יפעת,לשאלתך, שאלה טובה מאוד. יש קשר הדוק בין הדברים, אחד משליך על השני לדעתי. 

    לא חשבתי על זה כשכתבתי, אבל אני חושבת שאם מסתכלים על דברים זניחים כמו הנטיה החברתית המעוררת שאט נפש לבוז לאלו החושפים את נפשם, כמי שמתבזים, להאשים אותם ברחמים עצמיים, "צאי מזה, לכי הלאה, תזרקי אותו, תשכחי אותו כבר, די, יאללה", זה נמצא על סקאלה דומה של האטימות לאלו שנדרסים יום יום בידי נסיבות המציאות. 

     

     

     

    דווקא מה שכתבת כאן גרם לאזניים שלי להזדקר!!

    לקח לי הרבה זמן להבין שמה שהכי מעצבן אותי זה שאנשים "יודעים" איך את צריכה להרגיש.

    שמישהו יסביר לי לעזאזל, מבחינה ל-ו-ג-י-ת (אני כבר לא מדברת על הרמה הרוחנית וכו') איך לעזאזל

    אפשר לענות "לא נכון" על משפט שמתחיל ב"אני מרגישה". איך לעזאזל מישהו יכול להגיד לך שמה שאת מרגישה הוא

    "נכון" או "לא נכון". זאת בדיוק הדרך לעצבן חתולה שרק רוצה לשבת בפינה שלה עם הזנב באיזי.

    כוסאמאשלכולם.

    טוב, לא של כולם.

    נשיקות.

      12/12/08 18:14:

    אמן.

      12/12/08 17:57:
    אני רוצה להגיד עוד משהו - שהכדורים נתנו לי את העור הזה, שאתן מדברות עליו, ואני כבר לא מסתובבת בעולם בלי עור, כפי שחשתי בארבע השנים האחרונות. הם סיפקו לי את החוזק הזה, שפעם היה לי בלי הכדורים. הם לא בנו לי משהו מלאכותי. הם החזירו לי את האופי המקורי שלי, שבשל סדרת משברים בחיי נדכא והתערער, ובעקבות נטילתם חזרתי לעצמי. עכשיו סופסוף אחרי כמעט חצי שנה של טיפול אני מכירה את עצמי. כזאת הייתי מילדות ועד לפני ארבע שנים. ממש אמיצה ולא פוחדת מאף אחד, לא בפרקטיקה ובטח שלא מ'מה יגידו'. תמיד ידעתי שאף אחד לא יכול עליי. ואם אני כואבת ובוכה ונטרפת כמו בימים האחרונים זה רק מכאב ומעצבים ומרגשות עזים של חוסר צדק ומעלבון עקב התנהלות של אנשים אחרים ויחסי אנוש דפוקים והרבה פעמים גברים מגעילים אבל אף פעם לא מפחד או מחשש ממישהו, ואם יש לי ביקורת להשמיע אני אשמיע, ואם יש לי קללות, אני אקלל, גם אם זה יעמיד אותי באור מגוחך, כי אני לא חוששת להגחיך את עצמי כי אני באמת חושבת שאני מעבר לזה, שהאישיות שלי מדברת בעד עצמה ומי שיחשוב שאני מגוחכת הוא דביל. 
      12/12/08 17:56:

    זאת אמנות, לדעת לכתוב כל כך אישי ועם פתח להמון אינטרפטציות שונות ובכל זאת, כאילו שלא.

     

    אותי ממש מעניין כמה עוד מצטמררים ומקליקים ישר בלי להסתכל אפילו מי כתב למראה הכותרת "אני רץ על הגשר והילדים אחריי".

      12/12/08 17:45:
    דניאלה, זה לא מועדון הסרט הארוטי המביך או אגודת הקונדום הטעים. אני רוצה לקבל כסף עבור הכתיבה שלי ואני רוצה שיכירו בי ככותבת וכיוצרת ומתברר שזה ממש לא פשוט. לא באינטרנט ולא מחוץ לו. כי בזמן שאנשים אחרים כתבו את עצמם למוות בעיתונים והפכו לסלבים, אני נרדמתי על משמרת הטבעול והפכתי לאשה קשישה ומרירה (מסתבר), שלא נותר לה אלא למכור את גופה לצד אנה 123 ודחלילית המהמהמת.
      12/12/08 17:36:

    מיא אהובה.

    אתמול בלילה ראיתי את התגובות אצל אורי, אבל עדיין לא הבנתי כלום. הבנתי על מה יצא קצפך, אבל לא מה זה כל עניין העכבר. אם מישהו לא בחר אותך למשהו - לא משנה למה, מ"ועדת קישוט" ועד ל"תחרות הקרסול הענוג" - הוא אדיוט! ואני לא אהיה חברה במועדון שלא מקבל אותך. מילא אותי - אבל אותך?!

    ובקשר למה שכתבת כאן. לפעמים גם אני, מול רגש עז, נבהלת. לא בזה, לא מתנשאת חס וחלילה - נבהלת. אני חושבת שלפעמים זה דווקא ההיפך מאטימות. אנשים אטומים יכולים להתבונן בכל דבר - גם בשחיטה של פרה. אנשים רגישים - שנדמה לי שגם ריקי נמנית עליהם - מזדהים עם כאב ולכם הם רוצים להרחיק אותו מהם. או להשתיק אותו. ומשהו בכתיבה שלך אתמול היה כל כך נוגע וחשוף שכמעט אני בעצמי רצתי לבית מרקחת לקנות לעצמי קלונקס. זה בכל אופן מה שקרה לי. ואני מקווה שאת יודעת עד כמה אני מעריכה אותך.

    אנחנו מיא, נקים את סלון הדחויים ואת תהיי לנו - אמפרסייה!

      12/12/08 17:31:


     איך החלש נטרף על ידי חזקים ממנו

    אהבתי את המשפט הזה הוא כל כך מוכר לי *

    צטט: rikyc 2008-12-12 17:00:45

    צטט: דליה וירצברג-רופא 2008-12-12 16:32:50

    לדעתי, החשבון שאת מנהלת כאן עם עצמך כאן הוא עדות לגדולת נפש.

     

    גם אני מתפתה לחסום ביטויי רגש עזים וחשופים במעין ניסיון (לעתים מיותר ומרגיז) לגונן על מי שכלל לא ביקש את הגנתי.

     

    ולגמרי הזדהיתי איתך בניסיון לכסות את העירום הנגלה.

     

    דווקא בשל נטיותיי אלה הערצתי את מ. היא גדולה כל כך.

    בחברה שבה יש נטייה לראות בה את "יונתן" שרץ על הגשר, היא תופסת את עצמה כשלמה וכחזקה מאוד (ויש לה מן הסתם כל הצידוקים לכך). הלוואי עליי.

     

     

    נבוךתודה. וכל הזמן השיר של אילן מתנגן לי בראש.

     

    אם את מדברת על "יונתן", אז הלחן הוא של שמעון גלבץ. עם כל הגאווה באחי המוכשר, הייתי חייבת לציין.

      12/12/08 17:27:
    טעיתי - המשפט הוא עכשיו, תודה למפלצת מלוך נס, גם לא צריך להגן עליי מאחרים
      12/12/08 17:20:


    שתיכן

    כחברות שלי

    ריקי וירטואלית

    ומאה גם בחיים

    כתבתם מאוד יפה ורגיש והכי אתן.

    אני חושב שאת האנרגיות צריכים להוציא נגד האנשים הבאמת מרושעים שמסתובבים כאן ולא אחד כנגד השני.

    אר אי אס פי אי סי טי סיסטרס

      12/12/08 17:11:

    ריקי, תודה רבה שהקדשת לי פוסט,

    כתבת מאוד יפה ופיוטי

    ועדיין - הייתי רוצה להתרכז בעניין המהותי שלשמו התכנסנו,

    בנקודת המחלוקת בינינו

    ולהבהיר שתפישותנו שלי ושלך פשוט מנוגדות

    ולתפישתי אני בכלל לא מתאבדת!

    ולכן לא זקוקה להגנה!

    קודם כל מהבחינה הפרקטית, באותו לילה עצבני, כתבתי תגובות אצל אורי ודבורית, שניהם חברים שלי בחיים ושניהם היו מוחקים לבקשתי את התגובות (אורי שאל אותי בפרטי אם למחוק), כך שזו ממש לא היתה בעיה.

    אבל אני ממש עמדתי מאחורי התגובות האלה ולא היתה לי כל בעיה איתן, גם כשקמתי בבוקר רעננה ושפויה!

    הטענה שלי ובכך אני שונה ממך, הוא שמה שדפוק בעולם הוא מעשי העוול עצמם ולא הדיבור עליהם - בוטה ככל שיהיה! אין אצלי, בלכסיקון שלי, דבר כזה כמו כביסה מלוכלכת שאסור להוציא החוצה, פשוט אין. 

    ובמקרים האלה של קריזת הלילה שלי - מי שנהג לא בסדר בכל הסיפור הזה ומי שיכול להיות מושא לביקורת הוא אתר רשימות שלא קיבל אותי וכותבים ראויים אחרים וכן קיבל כל מיני 'עצים', וגם קפה דה מרקר שהודיע לי שאני לא נכללת בהגדרה של 'יוצרת' כדי להימנות עם דייריו היוקרתיים של עכבר קפה (אז מה אני בדיוק? מוכרת בזארה? הלוואי!) 

    היית צריכה לגדול בבית שלי כשהייתי קטנה - היית צריכה לשמוע את אבא שלי מדבר גסויותויורד על כל הממסד האמנותי בארץ. היית צריכה לשמוע את המחזאי יוסף מונדי משתכר וצורח. אין אצלי דבר כזה צנזורה. את לא מבינה? זה לא ערך אצלי "לדבר יפה" ו"לאכול בפה סגור".

    יש אצלי שני ערכים - לומר את האמת (אחרי שמגלים אותה כמובן - משימה בפני עצמה - למשל לגלות אם אמנים שהובאו לעכבר קפה מקבלים כסף עבור כתיבתם)

    ולומר משהו מקורי - שעוד לא אמרו לפניי. או בדרך מקורית, שעוד לא השתמשו בה לפניי.

    אלה שתי המטרות של היצירה.

    האמנות לא מדברת יפה או אוכלת בפה סגור.

    לכן את ממש לא צריכה להגן עליי מעצמי. לא את ולא אף אחד אחר.

    היו תקופות חלשות שלי (שבהן הייתי בדיכאון ולא לקחתי כדורים פסיכיאטריים) שבהן היה צריך להגן עליי מאחרים, דורשי רעתי, שקינאו בי ורצו לפגוע בי. ואת זה חברות שלי עשו, ילדיי, בעלי לשעבר. אבל מעולם לא היה צריך להגן עליי מעצמי. אני שורדת ואין לי יצר הרס עצמי ואף פעם לא היה לי.

    עכשיו, תודה למפלצת מלוך נס גם לא צריך להגן עליי מעצמי, ואם מישהו רודף אחריי, לא אברח, אלא אתייצב מולו ואחבוט באם סבתו הצולעת!

    ודי כבר עם הדיון הזה!

    מעתה דעי שאני עומדת מאחורי כל מה שאני כותבת ולו הפסיכי וההזוי והבוטה ביותר!

    אני, בניגוד לעכברוש הקפה כן רואה בעצמי אדם יוצר וזו חירות היצירה שלי. אני לא מיינסטרים ומותר לי להיות בוטה ככל שאחפוץ ולהקיא על שפיצו של עקב הסטילטו שבו אני דורכת בלילות על ביציהם העדינות של גברים בני 23! 

      12/12/08 17:10:

    צטט: kerenshemesh 2008-12-12 16:50:47

    אמרו לפני ריקי את אשר חשבתי.

    והאמת שאינני מופתעת שידעת לזהות את המקום בו מעדת ולעמוד מעליו ולהסתכל בו יש בך הרי את הרגישות הזו.

     ועדיין, זה יפה ויוצא דופן במקומותינו.

    יש בי הערכה רבה לדברים שכתבת.

     

     תודה רבה קרן :-)

      12/12/08 17:09:

    צטט: בלאק סמארה 2008-12-12 16:42:49


    כל הכבוד לך ריקי, מסכימה עם דליה שהפוסט הזה הוא עדות לגדלות נפש.

     

    ואני חושבת שהמסקנה שלך נכונה - לקח לך זמן לפתח עור שיגן עלייך, מצאת את השיטה המתאימה לך לשרוד נפשית, וכשאת רואה את מיא "מתאבדת" לתוך קהל נטולת עור, אני משוכנעת שזה מעלה בך פחדים קשים, וכן, גם דאגה למיא, דאגה לעצמך.

     

    (בא לי להקים את מועדון נטולי העור שלא יודעים לשמור על עצמם. אני למדתי לשמור על עצמי, אבל בדרך הקשה-קשה, לא לפני שחוויתי כוויות על הבשר החשוף. לפעמים רק ככה לומדים)

     

    יפה. מחזיקה ממך.

     

     

     

     תודה, תגובה רגישה ואבחנה מדויקת. גם לי לפעמים בא להתייצב בראש המחנה, ובעיקר לסקול את אלו שמזיקים לו. 

      12/12/08 17:00:

    צטט: דליה וירצברג-רופא 2008-12-12 16:32:50

    לדעתי, החשבון שאת מנהלת כאן עם עצמך כאן הוא עדות לגדולת נפש.

     

    גם אני מתפתה לחסום ביטויי רגש עזים וחשופים במעין ניסיון (לעתים מיותר ומרגיז) לגונן על מי שכלל לא ביקש את הגנתי.

     

    ולגמרי הזדהיתי איתך בניסיון לכסות את העירום הנגלה.

     

    דווקא בשל נטיותיי אלה הערצתי את מ. היא גדולה כל כך.

    בחברה שבה יש נטייה לראות בה את "יונתן" שרץ על הגשר, היא תופסת את עצמה כשלמה וכחזקה מאוד (ויש לה מן הסתם כל הצידוקים לכך). הלוואי עליי.

     

     

    נבוךתודה. וכל הזמן השיר של אילן מתנגן לי בראש.
      12/12/08 16:59:

    תודה רבה. יפעת,לשאלתך, שאלה טובה מאוד. יש קשר הדוק בין הדברים, אחד משליך על השני לדעתי. 

    לא חשבתי על זה כשכתבתי, אבל אני חושבת שאם מסתכלים על דברים זניחים כמו הנטיה החברתית המעוררת שאט נפש לבוז לאלו החושפים את נפשם, כמי שמתבזים, להאשים אותם ברחמים עצמיים, "צאי מזה, לכי הלאה, תזרקי אותו, תשכחי אותו כבר, די, יאללה", זה נמצא על סקאלה דומה של האטימות לאלו שנדרסים יום יום בידי נסיבות המציאות. 

     

      12/12/08 16:50:

    אמרו לפני ריקי את אשר חשבתי.

    והאמת שאינני מופתעת שידעת לזהות את המקום בו מעדת ולעמוד מעליו ולהסתכל בו יש בך הרי את הרגישות הזו.

     ועדיין, זה יפה ויוצא דופן במקומותינו.

    יש בי הערכה רבה לדברים שכתבת.

      12/12/08 16:44:


    והזכרת לי את השיר "אהובה הקטנה" של איפה הילד.

    את בטח מכירה, חבורה שלמה מתעללת חברתית בילדה דחויה בגלל השם המצחיק שלה - אהובה.

      12/12/08 16:42:


    כל הכבוד לך ריקי, מסכימה עם דליה שהפוסט הזה הוא עדות לגדלות נפש.

     

    ואני חושבת שהמסקנה שלך נכונה - לקח לך זמן לפתח עור שיגן עלייך, מצאת את השיטה המתאימה לך לשרוד נפשית, וכשאת רואה את מיא "מתאבדת" לתוך קהל נטולת עור, אני משוכנעת שזה מעלה בך פחדים קשים, וכן, גם דאגה למיא, דאגה לעצמך.

     

    (בא לי להקים את מועדון נטולי העור שלא יודעים לשמור על עצמם. אני למדתי לשמור על עצמי, אבל בדרך הקשה-קשה, לא לפני שחוויתי כוויות על הבשר החשוף. לפעמים רק ככה לומדים)

     

    יפה. מחזיקה ממך.

     

     

    לדעתי, החשבון שאת מנהלת כאן עם עצמך כאן הוא עדות לגדולת נפש.

     

    גם אני מתפתה לחסום ביטויי רגש עזים וחשופים במעין ניסיון (לעתים מיותר ומרגיז) לגונן על מי שכלל לא ביקש את הגנתי.

     

    ולגמרי הזדהיתי איתך בניסיון לכסות את העירום הנגלה.

     

    דווקא בשל נטיותיי אלה הערצתי את מ. היא גדולה כל כך.

    בחברה שבה יש נטייה לראות בה את "יונתן" שרץ על הגשר, היא תופסת את עצמה כשלמה וכחזקה מאוד (ויש לה מן הסתם כל הצידוקים לכך). הלוואי עליי.

      12/12/08 16:25:

    לרגע היה נדמה לי שהבנתי למה התכוונת ואח"כ כבר לא הייתי בטוחה -

    האם כתבת על אי-היכולת להזדהות רגשית עם מצוקה של אחר? שאני בהחלט שותפה לזה, לצערי.

    לפעמים אני צופה בי מהצד חסרת-סבלנות כלפיי כל מיני מתלוננים ולא-מרוצים.

    אני מוצאת את עצמי מבקרת אותם על חולשתם ועל פסיביותם.

    אם לא טוב - תשנו, בא לי לומר להם.

    ואני גם שונאת את עצמי כשאני רואה אותי מלאת  רחמים עצמיים. "תתאפסי", אני פוקדת עלי.

     

    אבל אח"כ היה נראה לי שאת מדברת על השתיקה שלנו כפרטים מול ניצול של האחר, החלש.

    שאנחנו נהיים לנו ככה הרוב הדומם, המקבל, מצקצקים קצת בלשון - אבל לא באמת עושים משהו. לא זזים מאיזור הנוחות (אם נתת את בעל-זבוב כדוגמא).

     

    אז רק אשמח להבהרה. :)

    פרופיל

    rikyc
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    תגיות

    קורות האם האובדת - בלוג אישי