| כשהייתי ילד קטן בשכונה שלנו, בכל יום שישי היו מקרינים סרט באחד מהבתים. כל השבוע היינו מחכים לסרט של יום שישי, ומסריט שהיה מביא איתו את הסרט, בתוך תיבה מלבנית מרובעת, חגורה ברצועה שבעברה שימשה להרמת תריסים.
המקרין שהאמנו שהוא קוסם היה מוציא את גלגל הסרט המתכתי, שבתוכו גולגל סרט הצלולויד הכהה, הוא הניח אותו על גלגל התנופה הקדמי, העביר את הסרט דרך גלגלות שבקרבי המקרנה, חיבר את קצה סרט הצלולויד לגלגל האחורי, ואז בסיפוק היה מתרווח על הכסא ומתבונן בנו הזאטוטים המתבוננים בו ובמקרנה בציפייה, ומחכים לתחילת ההקרנה בחוסר סבלנות.
ואז הפעיל את המתג ההפעלה, קרן אור בקעה ממנורה שבקרבי המסרטה, ואנו מייד הפננו את מבטינו מהמסרטה אל המסך הלבן, שעליו הופיעו דמויות צבעוניות שכבשו את תשומת ליבנו.
והמסרטה, מייד אבדנו בה עניין, ובהינו בריכוז במסך, עד שפעם נשרפה הנורה, וכל מה שהופיע על המסך נעלם, מייד הפננו מבטינו חזרה אל המסרטה בתקווה שהתקלה תתוקן והסרט ימשיך.
ידענו אז שבלי מקור אור אין סרט.
מה הוא מקור האור של העולם?
השמש.
נכון?
לא נכון.
זו היא נקודת המבט האנושית המאמינה בהפרדה.
אם נושא הסרט המוקרן במסרטה היה השמש, ועל המסך היה מופיע שחקן המתאר ומצביע על השמש כמקור האור של העולם, האם השמש היא מקור האור של הסרט?
כמובן שלא.
המנורה הפנימית שבמסרטה היא מקור האור המאפשר לשמש להופיע על המסך.
ומה הוא מקור האור של העולם הנגלה? מקור האור המאיר את העולם איננו יכול להיות חיצוני לנו, בדיוק כמו המסרטה המקרינה את הסרט מכוח אורה הפנימי, כך לדעתי מקור האור המאיר את העולם הנראה כחיצוני לנו, הוא פנימי.
והוא זה המאיר את עולמנו.
ולזה קוראים הארה.
הארה, לא מלשון סביל דבר מה המקרין עלינו וחיצוני לנו, אלא מקור האור הפנימי של כל אחד מאיתנו, מאיר את העולם ומגלה אותו בפנינו ולא ההפך.
כשמכבים את המנורה העולם הנגלה נעלם, וכשמדליקים אותה הוא חוזר.
קוראים לזה לדעתי גם מודעות, וללא זה אין עולם ואין אדם.
|