הוא היה עורך דין מתוסכל ומלנכולי שסבל מדיכאון. לו היה חי היום, ודאי היה חי על כדורים. לאחר הפסדים ברוב מערכות הבחירות שניהל, נבחר לסנאט של מדינתו ונבחר לקונגרס בוושינגטון. לאחר שנתיים חזר הביתה והמשיך לעבוד עם שותפו במשרד עורכי הדין. לאחר עשר שנים שב לפוליטיקה. הוא התמודד על משרת סנאטור ושוב הפסיד. לאחר שנתיים הלך על נשיאות ארצות הברית, לא פחות, מטעם מפלגה חדשה. כשהגיע לוועידת המפלגה איש לא הכיר אותו, חוץ מנציגי מדינתו. ועידת המפלגה מתנהלת כמו קרנבל: סרטים צבעוניים, ויכוחים ערניים, צעקות עידוד ובוז מחרישות אוזניים, שיכר תפוחים נשפך כמים, דילים נרקמים. חמישה פוליטיקאים מתחרים על מועמדות המפלגה לנשיאות. כולם ידועים בהרבה מעורך הדין. איש לא זוכה לרוב הדרוש. לאחר שני סיבובי הצבעה נושרים שני מועמדים. נותרים שני פוליטיקאים ותיקים ועשירים מהחוף המזרחי - ויליאם סיוארד וסיימון קאמרון - ועורך הדין האלמוני, שלאט-לאט מגייס תמיכה, באמצעות קבלני הקולות שלו, אבל עדיין לא זוכה לרוב. אחד מקבלני הקולות של עורך הדין הדכאוני ניגש לסיימון קאמרון ואומר: "אין לך סיכוי. אתה יודע את זה. סיוארד לוקח בגדול. אבל אם תעביר את תמיכתך לעורך הדין, הוא יגמול לך במינוי בכיר בקבינט הנשיאותי, אם ייבחר לנשיאות." קאמרון, פוליטיקאי משופשף, עושה חושבים ולבסוף אומר: "אוקיי." קבלן הקולות חוזר לעורך הדין האלמוני ומודיע לו: "יש לך רוב." עורך הדין זהיר. הוא שואל: "מה הבטחת בתמורה? למי הבטחת?" קבלן הקולות מכווץ את שפתיו. הוא יודע שהוא הולך לחטוף. לבסוף הוא אומר: "הבטחתי לסיימון קאמרון תפקיד בכיר בממשל שלך." עורך הדין מוכה הלם. הוא מגיב בזעם, כמעט בצעקה: "אסרתי עליך להבטיח הבטחות כאלה! ועוד לסיימון קאמרון? האיש הזה מושחת! בחיים לא אוכל לעבוד איתו! אם אבחר לנשיאות, הוא יכתים את הממשל שלי עוד מראשית הכהונה! איך אתה יכול להבטיח הבטחות כאלה בשמי? ועוד אחרי שאסרתי עליך במפורש?" קבלן הקולות של המפלגה אומר בעייפות: "אתה רוצה להיות נשיא? בלי הדיל הזה תחזור למשרד עורכי הדין הקטן בעיירה שלך ותמשיך לעסוק במקרקעין ובגנבות קטנות. תשכח מהנשיאות." עורך הדין שלנו מחוויר. לבסוף הוא מהנהן ומפטיר: "אוקיי. אכבד את ההסכם עם קאמרון." כך הגיע אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית. *** "הם מושחתים." "הם חושבים רק על עצמם." "מה שמניע אותם זו התאווה לכוח." אבל הם אלה שמשנים את העולם. כיף לחזור הביתה כל ערב, להיות עם המשפחה, לראות טלוויזיה, לקטר על הפוליטיקאים וללכת לישון. הרבה פחות כיף לצאת מהבית בלילה, ללכת להפגנות, לאסיפות פוליטיות, להקים דוכני רחוב מטעם המפלגה שלך, לנסוע בכל הארץ ולשמוע במשך שעות אנשים שאתה לא מסכים איתם, לנסות לשכנע אותם, ולחזור הביתה, ושוב להפסיד בבחירות, ושוב ושוב ושוב. לא כיף להיות בפוליטיקה. אני יודע שזה לא כיף. עשיתי את זה במשך שנים. פוליטיקאים מבלים את לילותיהם באספות מפלגה ובחוגי בית, שם הם נאלצים להסתחבק עם כולם ולהקשיב לאנשים בינוניים שאומרים קלישאות במקרה הטוב והשמצות במקרה הרע. ואחרי שנים בתחום, הם לומדים לכרות בריתות, להתפשר כשצריך - ולדעת מתי צריך. הצבעת? מעולה. התפקדת למפלגה? מעולה. קיימת בערך שלושה וחצי אחוזים מחובתך האזרחית. כמה שנים אתה חבר מפלגה? בכמה הפגנות היית עד היום? לא חשוב איזה. חשובה המעורבות המתמשכת. בכמה פריימריז של מפלגתך הצבעת עד היום? כמה פעמים דירגת במו ידיך את מועמדי מפלגתך לכנסת? לרשות המקומית? כמה חוגי בית קיימת? כמה אנשים פקדת למפלגה שלך? כמה פעמים עמדת בדוכנים ובצמתים והחתמת על עצומות או חילקת חומר? אם עשית את זה במשך שנים - התקרבת לחצי ממה שפוליטיקאים עושים. לצד התנדבות במד"א או בהוספיס, הפוליטיקה היא אחת הפעילויות האלטרואיסטיות והאציליות ביותר שיש, פעילות שנעשית מתוך רצון ליצור עולם טוב יותר. וזה כרוך בוויתור אדיר, על קריירות אפשריות אחרות ועל חיי משפחה. (אגב, לבסוף לינקולן העיף את הירשזון - סליחה, את קאמרון - מהקבינט שלו אחרי כמה חודשים. אכן היה מושחת, הבחור. אבל זה כבר סיפור אחר.) |