פוסט(מה)

TheMarker Cafetubeחדר ביכוריםפוסט(מה)

חדר ביכורים

'תמשוך פה' אמר לי דוד יצחק בחול המועד סוכות.
משכתי.
ומאז השתנו חיי.

(מתוך חדר ביכורים - יומן אינטרנט לא עקבי)
חדשות, 17/05/93

פוסטים פופולאריים

פוסט(מה)
13/12/08 | 908 צפיות
חלום ליל קיץ
17/2/08 | 549 צפיות
לפני כיבוי אורות
10/11/08 | 807 צפיות
מיומנו של בר מינן
3/6/08 | 1630 צפיות
תינוק שנשבר לו
20/2/08 | 817 צפיות
צריחי אלול
14/9/08 | 916 צפיות

פוסטים אחרונים

פוסט(מה)

לצפייה במסך מלא

פוסט(מה)

‎14

ספרים

43 תגובות יום שבת, 13/12/08, 02:40

עיניים שלי – אמרתי לה, והיא לא ענתה. היא אפילו לא הסתכלה עליי.

גם לא לכיווני.

לא יכולתי להרשות לעצמי להיפגע, או לגלות רגישות כלפי עצמי באותן דקות, אפילו שנורא רציתי להוריד לה סטירה באותו רגע. לא בשביל כלום כמו בגלל ההשפלה.

כי כשאני אומר לה – עיניים שלי, אני מצפה שתסתכל לכיווני, נכונה לכל.

ולא שתתעלם ממני, או שתתנשא מעלי.

אבל בסוף החלטתי לא להוריד לה סטירה.

וההחלטה הזו היתה קשה עבורי. זה היה להתגבר על האלימות שמפעפעת בי נוכח העזות שלה.

הרעד הזה שעבר בי, הזכיר לי נשכחות – תפקידי כיועץ אנטומי במתקני שב"כ בחטיבת בנימין. כמה ללחוץ כל העציר ובאיזה דרכים ניתן להוציא מעציר, מקסימום מידע במינימום של זמן.

בעוד 100 שנים, כשכבר לא אהיה פה – היא רק תתחיל את הנעורים שלה.

לא ידעתי, וגם לא יכולתי לדעת באותם רגעים איך אפשר לשנות את היחס שלה כלפיי. כי באלימות זה בטוח יילך, אבל לא נראה לי שלכיוון שאליו התכוונתי שלא לדבר על המשקעים.

קניתי לה את הדברים שהיא אוהבת, נתתי לה חופש אינטלקטואלי ואישי. עצמתי עין כשהתרועעה עם אחרים, ואכלתי פיצות בגללה כל כך הרבה זמן, שאחרי חודשיים היתה לי רמת כולסטרול של נהג משאית מלואיזיאנה - היא השתגעה על הריח.

אבל כלום לא עוזר. כשמישהי לא שמה עליך, או החליטה למחוק אותך – אתה יכול רק להצטער.

וזהו, אין כלום אחרי זה.

כאילו להריץ 100 שנים קדימה. מה יישאר ממני? אם יתחזקו קצת את המסביב, אז אולי רק מצבה מטה לנפול.

וזה קצת עצוב, כי אני יודע מה אני שווה. ועבורי – זה הרבה.

התייעצתי עם החבר הכי טוב שלי, הוא התנדב לעבודות חקלאיות אצל האמיש, עשה חודשיים אצל האבורג'ינים, ועוד שנה במעבדות סנדוז בשוויץ. הוא מנוסה, ויש לו לפעמים תובנות מפתיעות.

הוא אמר – אני לא מבין אותך, למה אתה צריך את החרא הזה. זה לא שהיא עוזרת לך באיזשהו לבל, היא רק מוציאה ממך את המיטב, מוצצת ויורקת. חצי בית פינית עבורה שלא לדבר על הטינופת הבלתי נגמרת. וכבר עכשיו היא שוקלת 130 קילו.

125, תיקנתי אותו.

תנסה שירת זן, הוא אמר.

מתוקה שלי – ניסיתי בנועם לשון לקדם את יחסינו המתערערים, רגע אחרי ששירת הזן גרמה לה מיחושים ברקות.

יונתי, תמה שלי, החיים שלי בלעדייך זה כמו נענע יבש.

והיא, הסתכלה דרכי.

עברתי את הפאזה של האלימות הרגעית ועברתי למוד של סדרת חינוך ממוסד נערים גרמני משובח. אבל זה היה הופך את כל העסק לטכנוקרטי, ולא הייתי מתחבר לזה מינית.

זו היתה יכולה להיות בושה גדולה עבורי, לראות ליבידו מזרחי מתבזבז ככה, אבל מה לא עושים בשביל האהבה?

כנראה שלא הרבה.

לקח לי שלושה חודשים – רבעון שלם במונחים כלכליים, גם כאלה של נטול מחויבויות כמוני – להבין שזה לא יקרה.

שלהמשיך איתה זה כמו לקבל הזמנה מסטנדאפיסט להופעה שלו. וכשאתה מגיע, מסתבר לך שהוא לא ממש מצחיק. למחרת, כשאתה מקבל את ההודעה – איך היה? אתה מבין את המשמעות של מחויבות, וכמה אתה לא רוצה לעמוד בה. חיים שלמים של סבל מצפים לי במקרה שהאהבה תנצח.

אף אחד לא מציין שמדובר בסבל על סף המזוכיזם. זה מסוג העניינים שהמבוגרים שבנו מגלים את האחריות הקולקטיבית ההיא, ונותנים לך לגלות לבד.

כי אם יגלו לך לפני, אף אחד לא ייתן לזה לקרות, לפחות לא לעצמו. ומה שיקרה בסוף זה שאנחנו נכחד ולא יישאר אף אחד שיספר את הסיפור האולטרה עצוב שלנו.

אז יופי על האחריות הקולקטיבית. ושאפו על הרגישות והמוסריות הקולקטיביות שבאות על חשבון האינדיבידואל – אני, שנשבה בידי האהבה הזה, ומעולם לא קיבל ממנה בחזרה.

ושוב, לקח לי קצת זמן, אבל בסוף שיכנעתי אותה לעלות לטנדר.

טיול רומנטי בחיק הטבע, אמרתי לה. והבאתי לה משהו לאכול, לדרך.

היום, ממרחק של שנתיים, אני יכול להגיד לכם שלגדל צבה בבית זה ממש לא קל. זאת מחויבות אדירה שדורשת השקעה רצינית ביותר. זה לא רק הליטופים על השריון – שנדמה לנו שצב אולי לא מרגיש כלום, אבל אני יכולתי להרגיש את העור שלה מסתמר מתחת כשליטפתי אותה – זה המבטים התבוניים בעינים, וקשקושי הזנב שמכילים בצורה מכווצת פניני חוכמה של עשרות דורות.

גם החבר הכי טוב שלי אומר שזה מצער שהסיפור שלנו נגמר.

בעיקר כי עכשיו הוא התחיל עם שועלת שלג עם פרווה משגעת.

דרג את התוכן: