0
זמן הסיפור הוא בשבוע שטרם פורים דאשתקד ומיקומו בלב העיירה על קו האוטובוס מאי פה לאי שם. בתחנה בסמוך לכיכר השבת בירושלים עולים שני חרדים. האחד, אמריקני אורתודוכסי שהיגר לאחרונה לישראל, תמהוני משהו אך נדמה כאיש תם וישר והשני נדמה כצבר חרדי מכיר ומוכר בנבכיה של ארצנו הקטנטונת. השניים ניהלו שיחה ערה בסגנון השו"ת (שאלות ותשובות): העולה החדש מקשה קושיות והצבר החרדי יורה תשובות. לקראת סופה של השיחה שתחילתה עסקה בחוקי העבודה בישראל ביום שושן פורים (ואם גם אתם שאלתם את עצמכם תשובתו של החרדי הותיק - רצוי שלא לעבוד, אבל "מי שצריך" עובד), התעלה הדיון לשיא: העולה החדש שהתפעל מעיר הבירה על רחובותיה הרחבים ובנייניה רבי הרושם העיר: "אני ראיתי רחוב הרצל, זה רחוב גדולה, כמו האיש". "טפו", ירה הצבר, "הרצל, ימח שמו וזכרו!" והוסיף: "בעזרת השם, עוד כמה שנים כל הרחובות תנאים ואמוראים!". פניו של העולה, שככל הנראה לא היה בקי בעמדותיהם השונות של אזרחי המדינה כלפי הציונות, נתכרכרמו: "איך אתה להגיד דבר שכזה?? זה הרצל, בזכותו יש מדינה, זה איש גדולה" אמר ונותר בפה פעור. הצבר החרדי לא התרשם מתגובותו המבועתת של העולה וענה לו את תשובתו הקצרה והעניינית, אגב פרשנות חדשנית: "דע לך! אם זה היה תלוי בהרצל, המדינה היהודית היתה קמה באוגנדה!". אמר וסתם!
|