כותרות TheMarker >
    ';

    קן הירגזי

    In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.

    John Lilly

    זה התחיל בנפילה

    30 תגובות   יום שבת, 13/12/08, 20:37

     


    כמו שקורה לעתים קרובות, זה התחיל בנפילה, וליתר דיוק שתי נפילות במרווח של יומיים. בפעם הראשונה היא נפלה מהמיטה בשלוש בבוקר, משכה אחריה את השמיכה אל הרצפה והשתמשה בה כמצע ובידוד מפני הרצפה הקרה. כך היא המשיכה לישון עד שבע בבוקר ורק אז התקשרה אלי. העובדה שהטלפון שלי צלצל, היתה יוצאת דופן כשלעצמה, שכן אני מנתקת את הטלפונים בלילה כדי שאוכל לישון בבקרים עד יקיצתי הטבעית שקורית בשעה מאוחרת. הפעם משום מה לא ניתקתי, וכשעניתי, שמעתי את קולה החלש של אמא שלי, שהסביר לי בצורה מבולבלת שהיא נפלה ואינה יכולה לקום. תוך עשר דקות הייתי שם, מנסה לפתוח בעזרת המפתחות שבידי ללא הצלחה. לא היתה ברירה והגיע פורץ והוא היה גם זה שעזר לי להרים את גופה החיוור והקפוא מהרצפה. היא היתה בהלם, וחזרה על סיפור הנפילה שוב ושוב. אחרי שבדקתי איתה שהיא שלמה בגופה, היא ביקשה להיכנס שוב למיטה לישון. הלכתי. יומיים אחר כך, ביום שישי, צלצלו מ"המוקד לקשיש" לומר שהיא שוכבת על הרצפה ולא יכולה לקום. הפעם היה הטלפון רחוק ממנה. למרבה המזל היא נעזרה בלחצן המצוקה. בפעם הזאת, המנעול הפנימי כבר לא היה ופתחתי מייד. כשנכנסתי מצאתי אותה שוכבת על הרצפה בשלולית צרכיה. שוב היה המראה נורא, והפעם נלוו לחוסר האונים, הכותונת המגואלת והריח המסריח. דפקתי בדלת של השכנה וביקשתי שתעזור לי להרים את אמא שלי. הזמנתי רופא. חשבתי על כך שרק כמה ימים לפני כן, לקחתי אותה לשדה התעופה. היא טסה לבית מלון באילת לשבוע עם חברה. כשהורדתי אותן בבן-גוריון, הייתי מרחיקה לכת אם הייתי אומרת שהיא צעדה בגאון לתוך הטרמינל, אבל היא בהחלט ניסתה להיראות מכובדת, להפגין אצילות מתריסה שאומרת "אני כאן בזכות" כפי שהיא עושה בדרך כלל במקומות ציבוריים. זה היה כרוך במאמץ שאולי רק אני יכולה הייתי לזהות. בו בזמן הייתי טרודה גם בהתחשבנות מרירה ששמרתי ליותר מאוחר כדי להתלונן עליה לחברה הכי קרובה לי: "אני מסיעה אותה לשדה התעופה, והיא יורדת מהמכונית והולכת קדימה בלי לפנות ולהגיד לי תודה או שלום. מה זה, אני נהגת מונית?" עכשיו היא היתה כמו רוח רפאים של אותה אישה "אצילית" משדה התעופה, בכותונת חסרת צורה ומוכתמת. כשאמרתי שעוד מעט יבוא רופא, היא מייד הלכה למראה והתחילה להסתרק. התחלתי לצעוק עליה: "מה את מסתרקת עכשיו? זה לא הסדר הנכון של הדברים! תחליפי כותונת!" גם אני קצת התחרפנתי. היא הסתכלה עלי מופתעת לחלוטין. הרגשתי דחייה כל כך גדולה שרציתי רק לברוח משם. הממשות הפיזית של אמא שלי תמיד דחתה אותי. ככה זה וזהו! לא טרחתי להיכנס לעומק העניין, אבל גם בפעמים קודמות שהיא היתה זקוקה לעזרתי, היה לי קשה אפילו למרוח לה משחה על הגב. בכלל - לגעת בה. בפעם הזאת נאלצתי להעלות את סף הסובלנות שלי בהדרגה, אבל בעוד אנחנו מחכות לרופא, היו לי התכווצויות (גאגים) כאילו שאני הולכת להקיא. החלטתי ללכת. "תתקשרי אלי כשהרופא יהיה כאן." פקדתי קצרות, עדיין לא קולטת שהחיים, ממש ברגע זה, הרימו לי להנחתה סיטואציה לגמרי לא מוכרת לי ברפרטואר של היחסים שלי עם אמא שלי כפי שהכרתי אותם. עבורי היא היתה אותה אמא שמנסה להיות בשליטה בכל מחיר. שאמנם נעשתה קצת שברירית יותר בשנה האחרונה, אך עדיין היתה גאה על כך שהיא נראית 10 שנים צעירה יותר מ-84 שנותיה. לקח לי כמה שעות להסתגל. הרופאה של המוקד הגיעה בינתיים. מדדה לחץ דם, בדקה את הצלעות שכאבו מהנפילה ואישרה שהיא בסדר גמור. "אני רק נורא עייפה," אמרה אמא שלי בטלפון כשהתקשרתי, והלכה לישון. הגעתי למחרת. שבת. היא עדיין רצתה רק לישון. עזרתי לה לרדת לשירותים ועשיתי לה תה, היא אכלה טוסט עם גבינה ולבן. בבוקר יום ראשון התקשרתי: "בוקר טוב!" אמרתי. "בוקר עכשיו?" היא שאלה. התקשרתי לרופא שלה וסיפרתי לו על שתי הנפילות. ההמלצה שלו היתה חד משמעית: לבית חולים. שיעשו לה סי.טי. יכול להיות שהנפילות נבעו בכלל מאירוע מוחי. אני חושבת שבדרך אליה עלתה בי ההכרה שהפיקוד עובר אלי. מעכשיו והלאה, לא אמא שלי תהיה זאת שמדברת אלי בלשון ציווי ומפעילה אותי, אלא אני אהיה זאת שאתן את ההוראות. כאילו ניתנה לי הרשות להתבגר בבוקר אחד. התחושה הוודאית הזאת של מה שאני מצפה מעצמי במצב הזה, הפכה את מה שצריך להיעשות ברור יותר. עזרתי לאמא שלי להתלבש ונסענו לבית החולים. היא התחילה להרגיש טוב יותר בדרך. דיברה קצת על המעבר שלה ל"דיור מוגן" בסוף החודש, ושכדאי שאדחה איזו פגישה שהיתה אמורה להתקיים עם ועדת הקבלה שם. היו לה עוד בקשות ממני להתקשר לפה ולשם. אה! וגם לשם... היא היתה קוהרנטית לגמרי. אותה אמא מוכרת. כך היה גם בחדר המיון. התחלנו להתבדח. משהו שאנחנו עושות טוב ביחד. דִמְיָינו לנו שאנחנו בסדרה אי.אר., ושאלנו את עצמנו איפה פה ג'ורג' קלוני. כשהגיע איזה מתמחה, היא פלירטטה איתו. "את מתלוצצת עם רופאייך?" שאלתי אותה כשהוא הלך, והיא הסתכלה עלי כמו ילדה שובבה. עוד אנחנו מחכות, שעה-שעתיים, הגיעה גברת בכסא גלגלים והובלה למיטה שמאחורי הווילון הסמוך. היא הרכיבה משקפיים שחורים ענקיים. לאח שעזר לה לעלות היא אמרה: "הייתי מלכת יופי פעם. לא רואים, נכון?" שמרתי למועד מאוחר יותר את הסיפור שחברה שלי ודאי תהיה שותפה לגיחוך שבו, על זאת שהיא וריאציה מוגזמת של אמא שלי, בשילוב כמה לקחים מקוהלת, כמו "הבל הבלים", "שקר היופי", "אנוש כחציר" ועוד קלישאות מסוג זה. בסופה של ההמתנה אושפזה אמא שלי במחלקה פנימית. הם יטפלו בה היטב, כך הרגעתי את עצמי. הבטחתי לבוא למחרת ונסעתי הביתה בתחושה של הקלה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/12/08 02:47:

       

      כל-כך הרבה ממה שכתבת מוכר לי כל-כך...

      הקושי הוא גדול,

      והשינוי מטלטל,

      והדרך ארוכה.

      מאחלת לך הרבה כוחות,

      מעריכה עד מאד את אומץ-ליבך לדבר בפתיחות מלאה

      על הכל: על הדחיה, השטלתנות, כאב-האובדן,

      הבגרות שמגיעה בצורה מוזרה שכזו...

      נושאים קשים, כל אחד בגודל גורד-שחקים.

      והכתיבה מזרימה את זה החוצה.

      לפחות זה, שלא ישאר תקוע בתוך הגוף.

       

       עשי רק מה שאת יכולה.

       

      את כל השאר יעשה "אלוהים"...

       

      הילה

        16/12/08 23:13:


      תודה,

      תחזיקי מעמד, מבינה אותך.

      נורית

        16/12/08 20:33:


      הכתיבה הזורמת, היכולת לתאר מצבים נפשיים, הכנות והאומץ - הפכו עבורי את הקריאה לחוויה מרגשת. תודה!

       

        16/12/08 11:03:

      צטט: טמבורין 2008-12-15 22:53:08

       

      ספרתי אלפיים ביחד... תודה אלי המלך.

       

      איזה כיף. ככה אני יכול גם לתת מיליון.

       

      טוב אז אתחיל לשם שינוי מהסוף

      את מדהימה אותי כל יום מחדש ואני מחרוק עלייק יא אלבי

      איזה כשרון כתיבה יש לך

      ואווו

      ועכשיו להתחלה.

      כולם מכירים את המשפט המפורסם

      אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים 

      ועשרה ילדים לא מתפנים לטפל באמא חולה

      שבת שלום מתוקתי

        15/12/08 23:24:

       

       

      תודה, איש משם יקר.

       

        15/12/08 23:16:


      מה נורא הדבר ורדית.

      פשוט נורא.

      ולצערי, מניסיון, אין מילה אחרת הממתיקה את רוע הגזירה.

       

      גזירה לראות את הורינו בעליבותם, וגזירה לא פחות פשוטה, לקבל על עתמינו את "החלפת התפקידים" הכה לא טבעית הזו.

       

      מה אומר?

      רק זאת שאני יכול להבין אותך ואת מצוקתך. ממש להבין. ממש להרגיש ולהיות איתך באיזשהו אופן במקום הזה.

       

      הלוואי שתמצאי כוחות להתמודד עם זה (ובאורח פלא, יש בנו כוחותשאין לנו שום מושג עליהם לפני שאנו נזקקים להם. ואולי רק בדיעבד נוכל לומר איך איך הצלחנו לעבור תקופה שכזו ולהשאר שפויים).

       

      היי חזקה עד כמה שניתן ורדית.

        15/12/08 23:02:

      צטט: גור הגורילה 2008-12-15 20:13:18

      צרכים נשיים של אימהות צרכים ילדיים של אמהות צרכים אנושיים של אימהות צרכים ששכחו צרכים ש..

      עם השנים, רק מדי פעם הוזכרו-כאילו צצו פתאום משום מקום צרכים של אימהות קורבניות ללא צרכים

      ועם כול כך הרבה חסכים וכבר אי שם בסוף סופם של החיים

       

       

       

       המילים האלה כל כך מתאימות ומדויקות. תודה. 

       

        15/12/08 22:53:

       

      ספרתי אלפיים ביחד... תודה אלי המלך.

        15/12/08 22:38:

      אלף נשיקות לך הטמבורינה.
        15/12/08 22:32:

      אלף נשיקות לך הטמבורינה.
        15/12/08 20:13:

      צרכים נשיים של אימהות צרכים ילדיים של אמהות צרכים אנושיים של אימהות צרכים ששכחו צרכים ש..

      עם השנים, רק מדי פעם הוזכרו-כאילו צצו פתאום משום מקום צרכים של אימהות קורבניות ללא צרכים

      ועם כול כך הרבה חסכים וכבר אי שם בסוף סופם של החיים

       

      ומה זה כול העניין הזה בדבר כתיבה כעזרה?

      אני לא הבנתי, אימא שלך לא לימדה אותך את מקומך?

      יש כאן פורומים רבים וניתן לפתוח דיונים עד אין סוף.

      למה כאן?

      הייתי צריכה ממש להיזכר על מה הפוסט!! 

       

       

        14/12/08 23:16:

      ונדמה לי שיותר ראוי לכתוב "התשוקה לכתוב" ולא "הצורך לכתוב".
        14/12/08 23:07:

      צטט: קלודט עטייה 2008-12-14 22:42:09

      צטט: _שוקי_ 2008-12-14 22:28:34

      צטט: טמבורין 2008-12-14 22:09:16

       

       

      תודה על התגובות. קשה לי כרגע להתייחס לתוכן. אני חושבת שאמשיך לכתוב. עדיין לא יודעת אם זה עוזר, אבל הצורך לכתוב ישנו. 

      כנראה שהצורך לכתוב זו המחלה הכי קשה...

      תודה לך, וכל טוב לך ולאמא.

       

       חבל שלא קראתי את התגובה הזאת לפני ההתנצלות בגלל שהאינסטינקטים שלי הוכחו כנכונים דווקא. אתה מקפיד לשתול את המילה 'כנראה' אבל דוחף את האג'נדה שלכתוב זו המחלה הכי קשה. 

      אני מבינה שהגבת לורדית ולא לי אבל מכיוון שיש לך את האופציה להתכתב איתה באופן אינטימי יותר ולא בבלוג, שמטבעו הוא פומבי, אני לא מרגישה צורך להתנצל על זה שאני קוראת ועל זה שאני מגיבה על מה שאתה כותב.

      בוא נסכם שאנחנו לא מסכימים לגבי מהי המחלה הכי קשה.

      שלום וכל טוב.

       

       על הצורך לכתוב נאמרו ויאמרו מן הסתם עוד הרבה דברים. מי שהבין הבין ומי שלא לא.

      לא צריך להתנצל. חלפנו זה על פני זו ונמשיך הלאה. כנראה שאנחנו לא חולמים באותה שפה.

      כל טוב גם לך. 

       

       

       

        14/12/08 22:56:

      הכתיבה שלך כל כך מרשימה אותי בגילוי הלב והשכל שלה.

      להסתכל על אחרים ועל עצמינו בגובה העיניים - ככה יפה

      (הנושא מפחיד לי את האמ-אמא של הקרביים שלי)

        14/12/08 22:49:

      טלטלת אותי.

       

      ועוד משהו: גם על עתידנו אנו מסתכלים, ברגעים כאלה.

        14/12/08 22:42:

      צטט: _שוקי_ 2008-12-14 22:28:34

      צטט: טמבורין 2008-12-14 22:09:16

       

       

      תודה על התגובות. קשה לי כרגע להתייחס לתוכן. אני חושבת שאמשיך לכתוב. עדיין לא יודעת אם זה עוזר, אבל הצורך לכתוב ישנו. 

      כנראה שהצורך לכתוב זו המחלה הכי קשה...

      תודה לך, וכל טוב לך ולאמא.

       

       חבל שלא קראתי את התגובה הזאת לפני ההתנצלות בגלל שהאינסטינקטים שלי הוכחו כנכונים דווקא. אתה מקפיד לשתול את המילה 'כנראה' אבל דוחף את האג'נדה שלכתוב זו המחלה הכי קשה. 

      אני מבינה שהגבת לורדית ולא לי אבל מכיוון שיש לך את האופציה להתכתב איתה באופן אינטימי יותר ולא בבלוג, שמטבעו הוא פומבי, אני לא מרגישה צורך להתנצל על זה שאני קוראת ועל זה שאני מגיבה על מה שאתה כותב.

      בוא נסכם שאנחנו לא מסכימים לגבי מהי המחלה הכי קשה.

      שלום וכל טוב.

       

        14/12/08 22:38:

      צטט: _שוקי_ 2008-12-14 19:46:44

      צטט: קלודט עטייה 2008-12-14 19:25:07

      אני שמה לב שזאת הפעם השניה שאני רוצה להגיב למה שאת כותבת ב'אוי'. הקודמת היתה 'אויש'. מישהו כתב "והכתיבה עוזרת?" ואם לא הייתי נגעלת מלגעת בו הייתי מכניסה לו סטירה. הכתיבה שלך עוזרת לי לפחות. בוודאות.

      לא רק בפוסט הזה.

      קשה קשה.

      חיבוק.

      קלודט היקרה.

      השאלה הקצרה שלי לא הופנתה אלייך אלא לורדית (ואולי בעצם, קצת, לעצמי), אבל מכיוון שהיא גרמה, ואין לי מושג מדוע, להתלהמות אלימה וגסת רוח מצידך כלפי, אפרט כאן יותר. (ויתכן שהייתי צריך לפרט כבר קודם, אך הנחתי שורדית תבין).

      מעבר לארוע המצער של נפילת האם ואישפוזה וכו' אני מזהה מתחת לפני השטח מערכת יחסים טעונה מאד של הכותבת עם אמה. אני מזהה כעסים רבים ושאלות רבות לא פתורות.

      ואני שואל אותה (ואותי) בסקרנות - האם הכתיבה מקלה עליך. האם היא פותרת משהו?

      ואגב, שמי הוא שוקי, לא "מישהו".

      כל טוב.

       אז קבל את התנצלותי הפומבית. באמת.

       

        14/12/08 22:28:

      צטט: טמבורין 2008-12-14 22:09:16

       

       

      תודה על התגובות. קשה לי כרגע להתייחס לתוכן. אני חושבת שאמשיך לכתוב. עדיין לא יודעת אם זה עוזר, אבל הצורך לכתוב ישנו. 

      כנראה שהצורך לכתוב זו המחלה הכי קשה...

      תודה לך, וכל טוב לך ולאמא.

       

        14/12/08 22:09:

       

       

      תודה על התגובות. קשה לי כרגע להתייחס לתוכן. אני חושבת שאמשיך לכתוב. עדיין לא יודעת אם זה עוזר, אבל הצורך לכתוב ישנו. 

        14/12/08 20:13:

      כמויות גדושות של הומור עוזרות להתמודד עם הנקודות המכאיבות האלה של חיינו. תמיד הערצתי את כל אלה ש"התלוצצו עם רופאיהם". החלמה מהירה ורק בריאות.
        14/12/08 19:46:

      צטט: קלודט עטייה 2008-12-14 19:25:07

      אני שמה לב שזאת הפעם השניה שאני רוצה להגיב למה שאת כותבת ב'אוי'. הקודמת היתה 'אויש'. מישהו כתב "והכתיבה עוזרת?" ואם לא הייתי נגעלת מלגעת בו הייתי מכניסה לו סטירה. הכתיבה שלך עוזרת לי לפחות. בוודאות.

      לא רק בפוסט הזה.

      קשה קשה.

      חיבוק.

      קלודט היקרה.

      השאלה הקצרה שלי לא הופנתה אלייך אלא לורדית (ואולי בעצם, קצת, לעצמי), אבל מכיוון שהיא גרמה, ואין לי מושג מדוע, להתלהמות אלימה וגסת רוח מצידך כלפי, אפרט כאן יותר. (ויתכן שהייתי צריך לפרט כבר קודם, אך הנחתי שורדית תבין).

      מעבר לארוע המצער של נפילת האם ואישפוזה וכו' אני מזהה מתחת לפני השטח מערכת יחסים טעונה מאד של הכותבת עם אמה. אני מזהה כעסים רבים ושאלות רבות לא פתורות.

      ואני שואל אותה (ואותי) בסקרנות - האם הכתיבה מקלה עליך. האם היא פותרת משהו?

      ואגב, שמי הוא שוקי, לא "מישהו".

      כל טוב.

        14/12/08 19:25:

      אני שמה לב שזאת הפעם השניה שאני רוצה להגיב למה שאת כותבת ב'אוי'. הקודמת היתה 'אויש'. מישהו כתב "והכתיבה עוזרת?" ואם לא הייתי נגעלת מלגעת בו הייתי מכניסה לו סטירה. הכתיבה שלך עוזרת לי לפחות. בוודאות.

      לא רק בפוסט הזה.

      קשה קשה.

      חיבוק.

        14/12/08 15:12:


      ואותי כתיבתך הכנה והריאלית כל כך זרקה כמה (הרבה אינשאללה) שנים קדימה

      ודמיינתי את עצמי כאותה זקנה חסרת אונים ותהיתי האם גם בנותיי ירגישו כמוך ומי משתיהן

      תהיה זו אשר תעצור את חייה עבורי ותבוא לעזרתי כשפניה מסגירות את תחושת הגועל והדחייה.

       

       

        14/12/08 07:58:
      השארת אותי תוהה, אבל בעצם לא, כי זה קורה לנו תמיד בבוקר אחד,  ממש לא לפי הוכנית המקורית, לא בבת אחת, אבל לאט ובאכזריות, שההכרה בסופיותם של ההורים שלנו מתחילה לחלחל  ומשם, מהנקודה הזאת של ההבנה, מתחיל הט לטול הכואב סביב הפועל היוצא של ההבנה הזאת,והוא שאנחנו, הבאים בתור ומשם, אוספים את עצמנו וואת כל האמץ שאפשרי לנו, להיות נוכחים.
        14/12/08 00:24:

      זה התחיל בנפילה... ונגמר ב...?!

      לדאוג?

       

      כשהאבא הזקן אך השובב שלהם

      הודיע בחגיגיות עצובה

      שהוא מתגרש מאישתו הרביעית

      נחרדו כולם

      כשהגזירה בוטלה והזוג הלא צעיר

      בחר להנשא לעצמם שוב

      נשמו כולם לרווחה

      שנה אחר כך ידעו למה

      כשהוא נסע להשתלת כליה

      בארץ לא נודעת

      מלוכסנת עיניים במהותה

      והיא - אהובתו הרביעית

      היתה שם לטפסים ולניגובים

      ולא אף אחד מילדיו

      שאוהבים אותו אך שמחים 

      שלא הם - נכון לאותו רגע -

      צריכים לצרכיו.

       

        13/12/08 22:58:


      בגיל ובמצב בריאותי מסויים,ישנה הנטיה שלנו, הילדים,להיות ההורים של ההורים שלנו.אין דבר יותר מעליב וכואב  מזה עבורם. זה הרבה יותר כואב ומעליב מעצם "התפרקות" ובגידת גופם שלהם.הם שהיו פעם צוק הגנה עבורנו הופכים חלשים ונרפים בעוד הרוח והנפש,הלא נראית לעין, חיה ובועטת בתוכם כתמול שלשום." לא. רק לא לשון ציווי לאמא" זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי בכל פעם שסגנון מעין זה מאיים לצאת מתוכי.

      מאחלת לה המשך אצילות ובריאות. 

        13/12/08 22:38:

      כמו שפיני אמר - צער גידול הורים.

      ונפילה מהמיטה היא אור אדום בגיל מבוגר. תמיד כדאי להתייחס לזה ברצינות.

       

        13/12/08 22:06:
      גידול הורים, תהליך לא פשוט, אני יודע מנסיון שצברתי עם הורי ז"ל,את זקוקה להרכה כח בעקר נפשי כדי לטפל בסיטואציה שאמך הופכת מעצמאית לסיעודית.
        13/12/08 21:53:

      והכתיבה, עוזרת?

      ארכיון

      פרופיל

      טמבורין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין