כמו שקורה לעתים קרובות, זה התחיל בנפילה, וליתר דיוק שתי נפילות במרווח של יומיים. בפעם הראשונה היא נפלה מהמיטה בשלוש בבוקר, משכה אחריה את השמיכה אל הרצפה והשתמשה בה כמצע ובידוד מפני הרצפה הקרה. כך היא המשיכה לישון עד שבע בבוקר ורק אז התקשרה אלי. העובדה שהטלפון שלי צלצל, היתה יוצאת דופן כשלעצמה, שכן אני מנתקת את הטלפונים בלילה כדי שאוכל לישון בבקרים עד יקיצתי הטבעית שקורית בשעה מאוחרת. הפעם משום מה לא ניתקתי, וכשעניתי, שמעתי את קולה החלש של אמא שלי, שהסביר לי בצורה מבולבלת שהיא נפלה ואינה יכולה לקום. תוך עשר דקות הייתי שם, מנסה לפתוח בעזרת המפתחות שבידי ללא הצלחה. לא היתה ברירה והגיע פורץ והוא היה גם זה שעזר לי להרים את גופה החיוור והקפוא מהרצפה. היא היתה בהלם, וחזרה על סיפור הנפילה שוב ושוב. אחרי שבדקתי איתה שהיא שלמה בגופה, היא ביקשה להיכנס שוב למיטה לישון. הלכתי. יומיים אחר כך, ביום שישי, צלצלו מ"המוקד לקשיש" לומר שהיא שוכבת על הרצפה ולא יכולה לקום. הפעם היה הטלפון רחוק ממנה. למרבה המזל היא נעזרה בלחצן המצוקה. בפעם הזאת, המנעול הפנימי כבר לא היה ופתחתי מייד. כשנכנסתי מצאתי אותה שוכבת על הרצפה בשלולית צרכיה. שוב היה המראה נורא, והפעם נלוו לחוסר האונים, הכותונת המגואלת והריח המסריח. דפקתי בדלת של השכנה וביקשתי שתעזור לי להרים את אמא שלי. הזמנתי רופא. חשבתי על כך שרק כמה ימים לפני כן, לקחתי אותה לשדה התעופה. היא טסה לבית מלון באילת לשבוע עם חברה. כשהורדתי אותן בבן-גוריון, הייתי מרחיקה לכת אם הייתי אומרת שהיא צעדה בגאון לתוך הטרמינל, אבל היא בהחלט ניסתה להיראות מכובדת, להפגין אצילות מתריסה שאומרת "אני כאן בזכות" כפי שהיא עושה בדרך כלל במקומות ציבוריים. זה היה כרוך במאמץ שאולי רק אני יכולה הייתי לזהות. בו בזמן הייתי טרודה גם בהתחשבנות מרירה ששמרתי ליותר מאוחר כדי להתלונן עליה לחברה הכי קרובה לי: "אני מסיעה אותה לשדה התעופה, והיא יורדת מהמכונית והולכת קדימה בלי לפנות ולהגיד לי תודה או שלום. מה זה, אני נהגת מונית?" עכשיו היא היתה כמו רוח רפאים של אותה אישה "אצילית" משדה התעופה, בכותונת חסרת צורה ומוכתמת. כשאמרתי שעוד מעט יבוא רופא, היא מייד הלכה למראה והתחילה להסתרק. התחלתי לצעוק עליה: "מה את מסתרקת עכשיו? זה לא הסדר הנכון של הדברים! תחליפי כותונת!" גם אני קצת התחרפנתי. היא הסתכלה עלי מופתעת לחלוטין. הרגשתי דחייה כל כך גדולה שרציתי רק לברוח משם. הממשות הפיזית של אמא שלי תמיד דחתה אותי. ככה זה וזהו! לא טרחתי להיכנס לעומק העניין, אבל גם בפעמים קודמות שהיא היתה זקוקה לעזרתי, היה לי קשה אפילו למרוח לה משחה על הגב. בכלל - לגעת בה. בפעם הזאת נאלצתי להעלות את סף הסובלנות שלי בהדרגה, אבל בעוד אנחנו מחכות לרופא, היו לי התכווצויות (גאגים) כאילו שאני הולכת להקיא. החלטתי ללכת. "תתקשרי אלי כשהרופא יהיה כאן." פקדתי קצרות, עדיין לא קולטת שהחיים, ממש ברגע זה, הרימו לי להנחתה סיטואציה לגמרי לא מוכרת לי ברפרטואר של היחסים שלי עם אמא שלי כפי שהכרתי אותם. עבורי היא היתה אותה אמא שמנסה להיות בשליטה בכל מחיר. שאמנם נעשתה קצת שברירית יותר בשנה האחרונה, אך עדיין היתה גאה על כך שהיא נראית 10 שנים צעירה יותר מ-84 שנותיה. לקח לי כמה שעות להסתגל. הרופאה של המוקד הגיעה בינתיים. מדדה לחץ דם, בדקה את הצלעות שכאבו מהנפילה ואישרה שהיא בסדר גמור. "אני רק נורא עייפה," אמרה אמא שלי בטלפון כשהתקשרתי, והלכה לישון. הגעתי למחרת. שבת. היא עדיין רצתה רק לישון. עזרתי לה לרדת לשירותים ועשיתי לה תה, היא אכלה טוסט עם גבינה ולבן. בבוקר יום ראשון התקשרתי: "בוקר טוב!" אמרתי. "בוקר עכשיו?" היא שאלה. התקשרתי לרופא שלה וסיפרתי לו על שתי הנפילות. ההמלצה שלו היתה חד משמעית: לבית חולים. שיעשו לה סי.טי. יכול להיות שהנפילות נבעו בכלל מאירוע מוחי. אני חושבת שבדרך אליה עלתה בי ההכרה שהפיקוד עובר אלי. מעכשיו והלאה, לא אמא שלי תהיה זאת שמדברת אלי בלשון ציווי ומפעילה אותי, אלא אני אהיה זאת שאתן את ההוראות. כאילו ניתנה לי הרשות להתבגר בבוקר אחד. התחושה הוודאית הזאת של מה שאני מצפה מעצמי במצב הזה, הפכה את מה שצריך להיעשות ברור יותר. עזרתי לאמא שלי להתלבש ונסענו לבית החולים. היא התחילה להרגיש טוב יותר בדרך. דיברה קצת על המעבר שלה ל"דיור מוגן" בסוף החודש, ושכדאי שאדחה איזו פגישה שהיתה אמורה להתקיים עם ועדת הקבלה שם. היו לה עוד בקשות ממני להתקשר לפה ולשם. אה! וגם לשם... היא היתה קוהרנטית לגמרי. אותה אמא מוכרת. כך היה גם בחדר המיון. התחלנו להתבדח. משהו שאנחנו עושות טוב ביחד. דִמְיָינו לנו שאנחנו בסדרה אי.אר., ושאלנו את עצמנו איפה פה ג'ורג' קלוני. כשהגיע איזה מתמחה, היא פלירטטה איתו. "את מתלוצצת עם רופאייך?" שאלתי אותה כשהוא הלך, והיא הסתכלה עלי כמו ילדה שובבה. עוד אנחנו מחכות, שעה-שעתיים, הגיעה גברת בכסא גלגלים והובלה למיטה שמאחורי הווילון הסמוך. היא הרכיבה משקפיים שחורים ענקיים. לאח שעזר לה לעלות היא אמרה: "הייתי מלכת יופי פעם. לא רואים, נכון?" שמרתי למועד מאוחר יותר את הסיפור שחברה שלי ודאי תהיה שותפה לגיחוך שבו, על זאת שהיא וריאציה מוגזמת של אמא שלי, בשילוב כמה לקחים מקוהלת, כמו "הבל הבלים", "שקר היופי", "אנוש כחציר" ועוד קלישאות מסוג זה. בסופה של ההמתנה אושפזה אמא שלי במחלקה פנימית. הם יטפלו בה היטב, כך הרגעתי את עצמי. הבטחתי לבוא למחרת ונסעתי הביתה בתחושה של הקלה.