למה אף ערוץ מסחרי לא פרסם את סרטו של הבולדוג, מיקי רוזנטל, על שיטת השקשוקה?

רבות כבר נכתב בעבר על העובדה שאין סיכוי למצוא בין דפי העיתונים "ליכלוך" על מפרסמים גדולים.

טוב, כולנו יודעים שזה נכון. אבל האמת? מה רע בזה? לכאורה מדובר על עיוות חופש הביטוי, לא מפרסמים מה שלא נוח למפרסם לראות. בעצם אין כאן שום בעיה. הבעיה היא אחרת לחלוטין. כל אחד יכול לפרסם באיזה עיתון שהוא רוצה מה שהוא רוצה.

לשלוח כתבים לסקר את אירועי מר"צ בעשרה עמודי עיתון שאיש מלבד כמה תל אביבים יפי נפש לא יקרא, זה בסדר גמור. אף אחד לא מפריע לעיתון "הארץ" לכתוב את כל הגיגיו החולניים והאנטי ציונים של גדעון לוי. העניין הוא, שאנחנו כקוראים, יודעים היטב כי זו עמדתו הרשמית של העיתון. טור המערכת כשופר רשמי של העתון מידי שבוע מדגיש את עמדותיו השמאל קיצוניות, לפיכך אין פלא שלא נראה שם ידיעות אחרות. אבל כאשר מגיעים להתנגשות עם מפרסם, דום שתיקה. עיתון המסתתר מאחורי אובייקטיביות מדומה, הוא גרוע הרבה יותר מעיתון מזוהה. כמו שעיתון מקור ראשון כותב בשערו שהוא עיתון לאומי וציוני, הוא צריך לציין בקטן, באותה נשימה, גם את רשימת המפרסמים הגדולים שלו. אז תבינו למה לא תמצאו אצלכם בעיתון אפילו חצי ביקורת על בתי הזיקוק בחיפה (המזהם וכנראה גם גורם הסרטן מספר אחד בקריות) ולא תשמעו אף מילה רעה על השתלטות קניונים גדולים במרכז תל אביב על שטחים ציבוריים. עיתון צריך להיות חשוף לא רק בעמדותיו אלא גם במפרסמיו, בדיוק מאותה סיבה שפוליטיקאים חייבים למסור את שמות התורמים הגדולים שלהם. לעיתונות יש כח דומה ולכן מחויבות דומה