קיבלתי אישור לכתוב בלוג. בארגון בו אני עובד מדובר בצעד חריג ביותר. ללא קשר לאופי התכנים שיופיעו בבלוג, ויופיעו כאן תכנים הקשורים בארגון בו אני עובד, עצם העובדה שעובד בארגון שלנו מיידע את הארגון על נוכחותו האינטרנטית ומקבל על כך אישור - זה חריג. מה שיותר חריג הוא, שקיבלתי הסכמה לפרסם תכנים הקשורים בארגון ובלבד שאעמוד בתנאי ההעסקה הקשוחים שלי. לארגון יש אג'נדה משלו, לא אכנס לפוליטיקה שמאחוריה, אבל אני כאן בשביל לשתף וזה העיקר מבחינתי.
בפרופיל שלי כתוב שאני נמצא בירושלים. זה נכון חלקית. אני מבלה את רוב הזמן שלי מחוץ לירושלים, מחוץ לישראל. בחודשים האחרונים אני חי בעיר מערבית גדולה באזור זמן אחר. החיים כאן נוחים למדי, אני חי בדירה שכורה, נהנה מחשבון הוצאות שקצת הצטמצם לאחרונה "בגלל המצב", עובד חלק מהזמן בבית וחלק אחר ממנו במקומות אחרים. הפוסט הזה, כמו כל הבאים אחריו, כמו כל יתר הפעילות הגלויה שלי באינטרנט, מבוצע בשיטה שתורגלה מאות פעמים. כל הפעילות האינטרנטית מתרכזת לשלושה מופעים יומיים: בבוקר אני מגיע עם מחשב נייד למקום שיש בו אינטרנט אלחוטי, בית קפה בדרך כלל, מתחבר, מוריד אימיילים ועדכונים ומתנתק. חוזר הביתה, מעביר הכל לדיסק ומחבר אותו למחשב אחר "מוקשח", כזה שלא מחובר לכלום. מכין את הכל על המחשב המוקשח, מעביר את החומר המעובד לדיסק, משם למחשב הנייד ולבסוף מוחק את התכנים במוקשח (יש לנו תוכנה שמוחקת "על אמת"). הולך לבית קפה אחר, מתחבר ומשלים את כל ההתכתבויות. לוקח שוב אימיילים וחוזר חלילה עד הפעם השלישית. לעולם לא אחובר באותו מקום פעמיים. בעיר הזאת זה אפשרי, תאורטית, במשך שבע שנים וארבעים וחמישה יום. כמובן שהמספר הזה משתנה כל יום. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הפוסט הזה נכתב כשעתיים לפני שנשלח. בבית הקפה אני רק מתחבר, עושה קופי-פייסט ושולח.
באחד הקורסים שעשינו במסגרת ההשתלמות המקצועית, קיבלנו משימה - ליצור זהות אינטרנטית בדויה ולהתחבר לכמה שיותר משתמשים. לאחר כשישה שבועות, קיבלנו שם של מישהו אמיתי שהוא גם חבר אינטרנטי, והיינו צריכים להגיע לכדי מפגש אמיתי איתו. המשימה היתה מאלפת. פעם, בימים הטובים שלפני האינטרנט, היה קל ליצור זהות בדויה. מספיק ששיחקת אותה נכון, הסתובבת עם האנשים הנכונים והחזקת במסמכים טובים - ויכולת לספר כל מה שאתה רוצה. היום? איפה. היום יש גוגל. תגיד שאתה סוחר סוסים גרמני - יעשו עליך גוגל ולא ימצאו כלום - הלך עליך. מה שעושים אתרי אינטרנט כדי לקדם את עצמם, עושים גם אנשים בשר ודם כדי להעמיק את זהותם הבדויה. זה היה חלק מהתהליך שעברנו במשימה הזאת. החלק היותר מעניין היה, שנוצרו חברויות. נוצרו יחסים. כשהגיעה משימת המפגש, כבר היתה לי הכרות אינטימית עם מושא המפגש. ידעתי מי זאת, איפה היא גרה, מה היא עושה, כמה ילדים יש לה ועם מי היא בוגדת (לא איתי!). זאת היתה אישה אמיתית, בשר ודם, שלא היה לה מושג שהיא חלק מתרגיל של ארגון בטחוני! ונפגשנו. בטח נפגשנו.
אבל קרה בתרגיל הזה דבר יותר מדהים. אחד החניכים הצליח, כמוני, להגיע לכדי מפגש, אך מי שהגיע למפגש מולו היה ... חניך אחר! כלומר - שניהם פיתחו זהויות בדויות, שניהם קיבלו אחד את השני כמושא למפגש, ולשניהם לא היה מושג ירוק שזה המצב. כמובן שהמפעילים תכננו את זה רק בתור לקח לאחרים. מה שלמדתי בעקבות התרגיל הזה - זה את הקושי לבדות את הזהות שלך לאורך זמן. אחרי חודש וחצי כבר הייתי בגוגל, הייתי ברשתות חברתיות מובילות, עם תמונה, סיפור כיסוי והיסטוריה כמעט מוכחת. הייתי קיים, רק לא הייתי אני באמת. זה שונה לגמרי מזהויות בדויות ברשתות חברתיות. אתה לא מסתתר - אתה ממציא סיפור כיסוי ומתדלק אותו. זה מאד מאד קשה, תאמינו לי.
גם אתם לא יודעים אם אני קיים באמת - אבל זה לא משנה. השם שמופיע איננו שמי האמיתי, אך זה עדיף מאשר אות קפקאית אחת.
בחודשים הקרובים אני עומד לפתוח פתח צר מאד לעולם רחב מאד, באופן מודע למדי. בהמשך אכתוב למה אני עושה את זה. חשוב לי להדגיש שוב - יש כאן הסכמה של הארגון ושמירה על הכללים הנוקשים שלו. |