קבלתי אתמול מייל מאחת המרצות באחת המכללות הידועות בארץ, כסטודנטית שלה לשעבר בו היא מפנה את  תשומת  ליבי לתכנית הריאליטי האח הגדול. היא בקשה ממני לשלוח s.n.s.  לשפרה כדי שהיא תזכה.

תמהתי, מה פתאום נזכרה בי המרצה  ופנתה אלי .... הרי לא שמעתי ממנה כבר שנתיים...

אני צופה בתכנית מדי פעם, ידעתי על מלחמת הפרידמנים בבובלילים, הכרתי פחות או יותר את הדמויות, אבל המרצה מסבירה לי שהיתה כתבה בגלובס המצטטת את העיתון הצרפתי למונד בו מספרים על פניה המכוערות של החברה הישראלית שמעריצה את יוסי בובליל, האיש הבור וגס רוח. (לדברי העיתון) לעומת שפרה היפה המשכילה והערכית.

ישבתי בסוף השבוע וצפיתי בתכנית..ומה ראיתי?

את ליאון המשעשע, ההיפר אקטיבי, התוסס חסר השקט, וחסר הביטחון.

את יוסי בובליל, הפשוט, חסר היכולת לבטא את עצמו כראוי, אך בעל ההגיון וחכמת החיים.

את עינב, בתו של יוסי, שופעת הבטחון, הנמרצת , בעלת החושים החדים, הדומיננטית.

את איתי, שהולך בין הטיפות, שיודע להתאים את עצמו לסביבה ולתנאים, הקשוב, הנעים, המכבד את סביבתו,...

ובסוף התמקדתי בשפרה, שהרי בקשו ממני להצביע עבורה. ראיתי אשה יפה, שמדברת ומבטאה את עצמה באופן רהוט, מתנסחת להפליא, אך משעממת עד מוות. מסבירה את עצמה חזור והסבר ועל כל שאלה קטנה נותנת הרצאה של שעתיים. יושבת מול ליאון חסר הבטחון, נוברת בנשמתו, נכנסת לעצמותיו ומפרקת לחלוטין את טיפת הביטחון שהיתה בו. כל מילה ומשפט שלה מתוכננים ומחושבים ואין בה שום אמת וספונטניות.

גם כאשר היא רואה שהוא מת מעייפות ורוצה ללכת לישון היא ממשיכה לדבר ושומעת רק את עצמה וזאת כדי שמצלמות הטלויזיה יקרינו את הסבריה הפילוסופיים והרוחניים...שידעו כמה היא חכמה.

אותי היא מעייפת, ומשעממת.

הרבה נוח להקשיב לאנשים שמדברים באופן ספונטני, אמיתי, זורם ושוטף.

מצטערת , מרצה יקרה שלי, אם אצביע בכלל אז בודאי שלא לשפרה.