כמו אצל רבים אחרים ביום ההוא הזמן עצר מלכת.

יום כיפור. 

פתאום הכל עבד. הרדיו, אוטובוסים, מכוניות טסו בכבישים,כאילו לא יום כיפור היה זה. ההודעה הגיעה בטלפון.

הוא ארז במהירות את תיקו ויצא למרכז לחבור לחבריו שגם הם הופתעו בקריאה להתייצבות מיידית. 

הם נישאו בגיל די צעיר והיו חברים עוד מגיל 17. כמעט ולא נפרדו, פרט לנסיעות שלו מטעם העבודה ויציאה למילואים . אלו היו פרדות שנכפו עליהם.

יום כיפורים זה היה יום הנישואין התשיעי שלהם, והם הזמינו לשעת הצהרים חברים לחוג עימם.

אף אחד מהחברים לא הגיע. כולם גוייסו. 

חלפו שלושה שבועות. לא שמעה ממנו מילה. לא טלפון. לא מכתב. לא דרישת שלום.

סוף שבוע שלישי. יום שישי בצהרים. ההחלטה גמלה בליבה כבר בבוקרו של יום זה.

לא ידעה בדיוק לאן מועדות פניה – אבל החליטה. 

ארזה תיק עם גטקעס, פיסטוק חלבי שקדים ואגוזים .

בטלפון ביקשה מאביה לרכוש עבורה בקבוק קוניאק.לחמם את החיילים, חשבה.

ארזה את ילדיה עם תיק  גדול ובגדים למספר ימים ויצאה עימם בטרמפים לבית הוריה. 

פגשה את אביה במקום שקבעו מראש. העבירה לידיו את ילדיה ואת התיק הגדול. חיבק אותה וביקש ממנה להיזהר בדרכים.

נפרדה מילדיה בחיבוק ונשיקה והבטחה חמה לשוב בהקדם. 

נפנתה אל עבר תחנת הדלק הקרובה. ידעה מהכרות קודמת, כי זו נקודת מפגש חברתית , וחשבה לשאול שם את האנשים כיצד עליה לנהוג, ולאן כדאי לה לנסוע. 

עוד מבחוץ הבחינה בעמודי העשן היוצאים מפתח בית הקפה. נכנסה למקום, מעט מהססת.

עשרות חיילים סביב שולחנות עמוסים כוסות ריקות ומלאות של קפה שחור, מאפרות גדושות חצאי סיגריות ועשן מיתמר לגבהים. ביקשה לעצמה כוס קפה ושאלה על כיסא פנוי. ישבה עצובה מעט כשפניה אל דלת הכניסה,אולי משם יבוא האיש אליו נשאה כעת מחשבותיה.

הדליקה סיגריה והביטה סביבה,ובחנה את הפנים המזוקנים, את הבגדים המאובקים ואת העיניים הנוצצות של הגברים,החיילים המספרים בשבח הנצחונות הקטנים, לצד העצב והשכול. 

שוב חשבה לעצמה, די מבולבלת, אם צעדיה נבונים, במיוחד לאור מה שהיא רואה כאן בקפה.

כל חברותיה קיבלו מכתבים, דרישות שלום, חלק מחבריה אף ביקרו בבתיהם – ורק מהאיש שלה – אפילו מילה לא הגיעה.לא היתה מסוגלת לומר לעצמה שהיא חוששת לגורלו. על דבר כזה לא חשבה כלל.אולם, אסוציאטיבית, התגלגלו מחשבותיה למקומות עצובים, ששמעה כמותם די הרבה בעת אחרונה. 

סיימה את שתיית הקפה,  הציתה סיגריה נוספת והזמינה  כוס נוספת של קפה מחפשת בעיניה מישהו לשאול את השאלות הנכונות לרגעים אלו.

לא שכחה שיום שישי זה וכאשר תחליט לאיזה כיוון לנסוע, יהא עליה לעשות זאת בטרמפים.

בעודה בולעת את הלגימות הראשונות של הקפה, ניגש אליה בחור לבוש מדים, שאל על הכיסא הפנוי לידה. הנידה ראשה בחיוב, והוא התיישב לידה.לא עברו דקות וביניהם התפתחה שיחה עמוקה על החיים לצד המלחמה ועל החיים בכלל.

הקשיבה לו מספר על מוראות המלחמה, על היחסים בין החיילים, על התנאים,סיפר וסיפר וסיפר והיא חשה בעודו מדבר בגעגוע העמוק לאיש שלה, מהססת לשאול מה קורה כאשר מישהו גוייס לפני שלושה שבועות ולא מודיע כלום לביתו שלו.

הוא דיבר לאט ובשקט והיא הקשיבה. לעיתים שתק והיא הביטה בו.

עייף מלוכלך, תוהה מדוע אינו ממהר לביתו שלו.רק מדבר ושותק מדבר ושותק. מהרהר, מקמט גביניו, חושב, היה נדמה לה שהיא רואה נצנוץ של לחלוחית בעיניו. אולי מתבייש לבכות.

נוצרה בה חיבה זהירה כלפיו, כלפי החייל האלמוני הזה ששב למספר ימים לביתו, בדרך בחזרה לקרבות. 

רק לפני ימים אחדים התבשרה כי אחד החברים הטובים שלהם הוכרז כנעדר.מדוע לא דואג הצבא להודיע למשפחות שהחיילים אינם יכולים להודיע,שהכל בסדר – שהם יגיעו לבתיהם לכשיתאפשר. והם, יותר נכון הוא, מדבר ושותק מדבר ושותק.

שתו ביחד אולי שש כוסות קפה. הציתו המון סיגריות , אחת בשניה. והעשןבמקום היתמר והיתמר. הצליחה להבין, או כך היה נדמה לה, שהוא מלמד במוסד אקדמאי והתחום שלו הוא ספרות. שמה לב לכך ששפתו שונה. 

כל הזמן נהרו חיילים אל בית הקפה. חלקם עזבו לאחר שהחליפו רשמים עם אחרים וחלקם נשארו זמן רב, והמקום התמלא כל הזמן נהרי חיילים. והשעה מתאחרת, והיא יודעת שיהיה עליה למהר, והיא מתכוננת לשאול אותו מה הוא ממליץ לה לעשות, משום שעד עתה לא סיפרה לו מדוע היא נמצאת שם. 

ובעודה בוררת את המילים, נכנסת קבוצת חיילים, ובפתח בית הקפה נוצר גוש חוסם את האור שחדר מבחוץ. הספיקה לשמוע אותו שואל אם אפשר יהיה להיפגש איתה שוב, סתם ככה רק לשיחה – לא שום דבר אחר.

ושם בפתח, ניצב בגאון האיש שלה שטרם הבחין בה.מאובק, זקן מעטר את סנטרו, משהו שמזכיר כובע לראשו, שערו  פרוע ומתולתל יותר מתמיד, סיגריה בפיו, מביט לכל הכיוונים ולא מאמין למראה עיניו. 

זינק מעל לשולחנות ומעל לחיילים. צעקה נפלטה מפיו, והוא עט עליה.מחבק חזק חזק, מחזיק אותה ולא נושם יחד עימה. מרקיד אותה בזרועותיו ומתייפח. מגמגם מילות געגוע מורח את דמעותיו על פניה מרפה ומחבק, מתבונן בה,מחבק ומרפה. שואג בדומיה.

הכיסא שלידה התפנה.

על השולחן, מתחת לכוס הקפה שלה היה מונח פתק קטן בו היה רשום באותיות די רשלניות:יונתן אורן ומספר טלפון.

הכניסה במהירות את הפתק לכיס מכנסיה. והסמיקה. 

עוד טרם שסיפרה לו את תכניתה, היה נדמה לו שהבין מה היו מעשיה במקום.יצאו ביחד הזמינו מונית ונסעו לבית הוריה.הפגישה עם הילדים היתה חמה ומיוחדת. הבן הקטן לא הכיר אותו. זקנו צימח, שערו התארך ובגדיו המאובקים הזכירו לו את הזקן מחנהל'ה ושמלת השבת, כך אמר לאחר שנרגע מבכיו.

סיפר לה את קורותיו בשבועות האחרונים ליד שולחן השבת שהכינה אימה, ומדוע לא יכול היה עקב תפקידו להתקשר.פרשו לחדרם ובילו מחצית הלילה כשהוא מדבר והיא מקשיבה.

למחרת חזר לבסיסו. 

חלפו ימים מספר. בכיס מכנסיה רעם הפתק הקטן.מבלי ששמה לב לכך, הכניסה ידה לכיס מכנסיה והוציאה אותו משם.החזיקה ולמדה בעל פה את השם ומספר הטלפון. חלפו מספר ימים נוספים. החזיקה בידה את אפרכסת הטלפון ובידה השניה חייגה את מספר הטלפון וניתקה. עשתה זאת מספר פעמים.בפעם האחרונה, חייגה את המספר והאזינה.

ענתה כנראה המזכירה ואמרה שיוני יחזור מחו"ל מחר.

שאלה אם למסור הודעה. ענתה, אין צורך.

חככה בדעתה אם להתקשר שוב, ואם הוא יענה, מה תאמר לו.החליטה לשאול אותו שאלות מקצועיות. חשבה שיכול להיות נחמד להיפגש ולשאול אותו שאלות על כתיבתו, על ההוראה ולקבל ממנו רשימת ספרים מומלצים לקריאה. וסיכמה לעצמה שהוא אדם נעים לשיחה.

ברגע שהציגה עצמה, נראה היה לה שהאיש קפץ משמחה.וביקש להיפגש עימה כעבור זמן מה.

נפגשו באותו בית קפה כעבור זמן מה. בתאריך ה-23 לחודש, שזה היה תאריך פגישתם הראשונה.ישבו ודיברו שעות.כשנפרדו, סיכמו ביניהם שיפגשו בעוד חודש בתאריך הזה. אמרו שיפגשו תמיד בתאריך הזה, אלא אם יחול בשבת, יפגשו ביום ראשון שלאחריו.

בפעם הבאה שנפגשו סיפר לה בצער, כי הוצעה לו עבודה מעבר לים למשך שנתיים ויהיה עליו לעזוב את הארץ. אולם, משראה את הדמעה בעיניה הבטיח לה לשוב, באוקטובר של השנה הבאה בתאריך המוסכם על ידם.

וכך היה.

בכל שנה נפגשו בעשרים ושלושה באוקטובר בבית הקפה שבתחנת הדלק.

באחת הפעמים הבאות כשנפגשו, ביקש לקחת אותה לטיול בשפת הים.  העניק לה במתנה ספר. ישבו וסיפרו כל אחד לרעהו הקורות אותו בשנה שחלפה.

בפעם הבאה, הלכו לסרט.

כך נפגשו אחת לשנה במשך עשר שנים.

בפעם האחרונה שנפגשו, ולא ידעו שכך יהיה, הניח על השולחן את ארנקו כשהלך לשלם עבור הקפה ששתו. מתוך הארנק הציץ מכתב ובו הופיעה כתובתו.למדה את הכתובת בעל פה, ליתר ביטחון טענה לזכותה. 

בשנה שלאחר מכן לא הגיע לבית הקפה.

תמיד, בכל אחת מהשנים שחלפו, היתה לה הרגשה שהוא ישכח לבוא.

היתה זו מין ידידות מוזרה, שאילו היתה מספרת לחברותיה, אף אחת לא היתה מאמינה להתנהלות המיוחדת ביניהם. 

הפעם, היא צדקה. הוא לא הגיע.

מאחר וזכרה את הכתובת, חשבה לנסות לעבור דרך ביתו, אולי להתקשר לאותו מספר טלפון שנתן לה לפני עשור. 

חלפה ליד ביתו.

על קיר הבית. הופיעה מודעת אבל.

למחרת קראה בעיתון על יונתן אורן שניספה בהתרסק מטוסו בדרכו לארץ. 

בית הקפה כבר לא קיים.

מידי שנה, באוקטובר , העשרים ושלושה, היא מניחה במקום הזה פרח אחד,

לזכרו.