המקצוע הכי קשה בארגון שלנו, הוא הפסיכולוג. יש לנו כמה כאלו. אני מתכוון לפסיכולוג האישי הקליני, השרינק. אני אישית, כמו יתר העובדים בתחום שלי, מטופל באופן שוטף אצל פסיכולוגית המועסקת במשרה מלאה. מה שעולה בחוץ כמה מאות שקלים למפגש, אני מקבל כחלק מהסכם ההעסקה שלי. אני בעצם מחוייב בטיפול הזה. חלק ניכר מהטיפולים מתבצע בטלפון, באמצעות קו מאובטח. נכון, יש מקצועות מסוכנים יותר. יש כאלו שמצריכים ידע מקצועי רחב יותר ויכולות אישיות גבוהות יותר. אבל אני חושב שהפסיכולוג הוא הקשה ביותר.

לפעמים אני מנסה לחשוב מה עובר על הפסיכולוגית שלי. היא מטפלת בעוד עשרה עובדים כמוני. מכירה אותם היכרות אישית אמיתית. יודעת את כל הבעיות, הפנטזיות, הקשיים, ההצלחות והכשלונות שלהם. אף אחד בארגון לא נחשף למידע הזה. והיא לא יכולה לעשות עם המידע שום דבר, פרט לטיפול האישי. פסיכולוג קליני רגיל מטפל באנשים שלרוב אין קשר אישי ביניהם. כשאני מספר לפסיכולוגית שלי על ארוע שמעורב בו עובד אחר, היא יודעת במי מדובר. היא גם יודעת את נקודת המבט של אותו עובד אחר, לגבי אותו ארוע. והיא צריכה להיות 100% בשבילי באותו רגע, מנוטרלת מכל מידע שיש לה, ויש לה. מאחר והיא חלק מהארגון, היא מגיעה איתנו גם לארועים משותפים. יש לה חיים, כמו לאחרים. היא נושאת בתוכה את הסודות הכי כמוסים וחוץ מלספר עליהם לבעלה בבית, או לפסיכולוג שלה (כן, כמו ב"בטיפול" גם היא מטופלת), היא לא יכולה לעשות עם המידע הזה שום דבר. היא תלך איתו לקבר, כמו כולנו, אבל היא תמשיך להיפגש עם המידע שלה יום יום, בשעה שאנחנו, המטופלים, נהנים מהאפשרות להחליף דיסקט פעם בשנה, למחוק הכל ולהתחיל חדש.