פניה שקיבלתי השבוע הביאה אותי שוב לדון בסוגיה - מה יכול לגרום לאנשים לשנות את תפיסתם ואת אורחות התנהלותם? מישהו שמע על הרצאתי, בפורום מסוים, בנושא "תכנון אסטרטגי" וביקש לבחון האם אוכל לסייע בידו בפעילות להעשרת היכולות של מנהלים.

האם דווקא הרצאה היא האמצעי הנכון? פעם הדברים היו ברורים. צריך היה "להגיש נייר". כולנו מתחנכים על ההשפעה שהיתה למאמר של אמיל זולא "אני מאשים" על גורלו של דרייפוס. הדוגמה המובהקת של השפעת מאמר על הציבור הישראלי ניתנה בשנת 1964 כאשר מאמרו של יצחק בן אהרן "עוז לתמורה בטרם פורענות" היכה גלים כאלו שבסופו של דבר הוקם "המערך".

גיוון אמצעי התקשורת והזמינות לתנועה ממקום למקום, שינו את פני הדברים והקטינו את ההשפעה של הנייר הכתוב. אז עלתה השפעתם של המרצים. יכולת לשמוע אנשים מספרים איך הרצאה מסויימת גרמה להם לראות את הדברים באורח שונה וחלקם אפילו שינו את דרכם, האישית או המקצועית, בעקבות הרצאה ששמעו.

אז האם מספיקה הרצאה, או אפילו סדרת הרצאות, על מנת להביא מנהלים בארגון לשדרוג היכולות שלהם? אני מבקש לטעון כי היום הדבר כמעט בלתי אפשרי. תופעת ריבוי וזמינות המידע, בערוצים השונים, והלחץ הגובר בעבודה כתוצאה מכך, אינם מאפשרים הטמעה של המסר הניתן בהרצאה כיוצא דופן ומחייב שינוי. הרצאה עלולה להפוך לעוד גירוי אחד מיני רבים.

אנחנו רואים זאת בתהליכי תכנון אסטרטגי. תהליכים קצרים, או שטחיים, או בלתי משתפים, עלולים שלא להשיג את המטרה. כאשר התהליך יוצר סדרה של דיונים המאפשרת "עיכול" של המידע וההערכות, ונכונות לשחיטת "פרות קדושות" שמעוררת עניין מיוחד (בדרך כלל התנגדות) אצל הנוכחים, גדל הסיכוי להשגת המטרה. תהליך כזה יוצר את התשתית הנדרשת לשינוי.

כי בעצם אנחנו מבקשים ליצור חוויה. בפוסט קודם שאלתי את השאלה ברמה הלאומית – האם נדרשת קטסטרופה ליצירת שינוי? השאלה נבעה מתוך ההערכה כי כולנו, בני אנוש, וקשה לנו לשנות מהרגלינו רק כתוצאה מכך שנבין שיש צורך לשנותם.

וכאן אני חוזר לתחילת הדברים. הרצאה טובה ממלאת זמן אבל לא תביא את המנהלים למקום טוב יותר. צריך ליצור להם חוויה הקשורה בתהליכי העבודה שלהם. אפשר לעשות זאת על ידי סימולציה או תהליכי בניית תרחישים. אלו שתי מתודות המחייבות מעורבות אקטיבית של המשתתפים. את זה כבר יהיה להם יותר קשה לשכוח מאשר הרצאה, ותהיה זו הטובה בעולם.