כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    אלמנה במשרה מלאה

    16 תגובות   יום ראשון, 14/12/08, 15:53



    22.10.2008 

    אַלְמָנָה בְּמִשְרָה מְלאָה  

    לפני קצת למעלה משנה, מספר ימים לפני ראש השנה מת בעלי באופן פתאומי. מאד.בשלב זה של הכרותנו בואו נאמר שהוא נפטר מדום לב. זה לא יהיה לגמרי לא נכון כי ליבו באמת נדם. זו עובדה מוגמרת. יום אחד, כשארגיש שאני יכולה לסמוך עליכם, אספר את הסיפור המלא. נסיבות מותו לא איפשרו לי לקרוס ברוב הוד לתוך אבל עמוק. זאת אומרת יכולתי ליפול, אבל ידעתי שאף אחד לא יוכל להרים אותי. ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. בדיוק עמדתי בעצמי בעיצומו של טיפוס ארוך וממושך של כל הדרך מלמטה למעלה. ידעתי כמה העלייה הזאת מסוכנת וקשה. לא רציתי לטפס אותה שוב. והיו הילדים. שניהם. בני עשרים פלוס, יוצאי יחידות קרביות, בוגרי אוניברסיטאות, אבל עדיין הילדים. שלי. שלנו.אז התאבלתי במשורה, בשום שכל. אבל מדוד. אף פעם לא עד הסוף, ואף פעם לא לפני אחרים. הזהירו אותי מפני התמוטטות קשה שתגיע מאוחר יותר. אבל לא יכולתי אחרת. פחדתי מדי. פחדתי שלא אוכל לקום. אז נשארתי על הרגליים.

    מפעם לפעם, כשהסאה נגדשה, נכנסתי למיטה, הבטתי בשעון, משכתי את השמיכה מעל ראשי ובכיתי בכי תמרורים. הסיבה שהסתכלתי בשעון הייתה שהקציתי לעצמי שעה לבכי. שעה. לא דקה יותר. לקראת תום השעה הייתי עוקבת אחר השעון, מגחכת מעט לעצמי, קמה שוטפת את הפנים וממשיכה. הסיבה שגיחכתי הייתה שמספר שנים מחיי ביליתי בייעול תהליכי עבודה בארגונים, ויכולתי לראות כמה מצחיק ושובר לב היה נסיוני ליעל את האבל, לגדור אותו, לשים לו גבולות. אבל זה עבד. מעולם לא נשארתי במיטה יותר משעה. וזה לא שלא רציתי. מאד רציתי לאיין את עצמי מתחת לשמיכת הפוך שהעניקה לי אשליית הגנה חמימה ורכה. אבל יותר רציתי לשמור על החלק המפכה חיים בתוכי, ובתוך ילדי. עיניהם היו נשואות אלי. ואת זה זכרתי כל הזמן. לכן הקפדתי לא לתת לאבל לכסות את כל חיי.

    יום אחד סיפרה לי חברתי סיפור על מישהי. התעניינתי ושאלתי – מה היא עושה? "היא אלמנה" ענתה חברתי. "לא ידעתי שזה עיסוק במשרה מלאה" הופתעתי. לימים שאל אותי מישהו – "מה את עושה?" "אני?" השבתי לו בבדיחות הדעת – "אני אלמנה". להרף עין הוא התבונן בי המום ואז פרצנו שנינו בצחוק. מאוחר יותר גילה את אזני שהוא הבין שאני מוכנה לדבר על כל דבר, ומה שיותר חשוב לצחוק על כל דבר. וזו יכולת מוערכת מאד, אם כי עלי להודות שיש כאלו שנבהלים ממני.

    והיה שם עוד משהו. קול קטן מאד, אבל שמעתי אותו. הקול הזה לחש שאם, אחרי שלושים וחמש שנות נישואים, הכל התפרק כך, אז משהו חדש יצמח. יקח זמן, אבל משהו חדש יווצר. יהיו חיים אחרים. שונים לגמרי. וכך, לצידם של האבל והכאב הנורא, וריצת ההישרדות היומיומית, התיישבו להן בשקט התאומות סָמך; סבלנות ואחותה התוססת ממנה - סקרנות. הן תפסו מקום בשורה השנייה, אולי השלישית, צופות במתרחש, מחכות לראות מה יקרה. מפעם לפעם סקרנות תוקעת מרפק בצלעותיה של סבלנות :"ראית מה זה?" היא שואלת, "היית מאמינה עליה?" לא. לא הייתי מאמינה.

    אֲבָל – עובדה. 

    © נעמי ר. עזר

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/9/13 14:03:
      החברות בין המילים שלנו שנולדה היום הביאה את הס' שלי (סקרנות) לראות את הפוסט הראשון עימו פתחת...התחלה נהדרת עם ראיה מפוכחת ואופטימית...
        13/3/10 22:39:

      אה, פתאום גיליתי אהבות חדשות בפוסט הישן הזה. איזה יופי.

      תודה

        12/3/10 21:23:

      אשה יפה , את מדהימה , כיף לקרוא אותך ובא לחבק אותך ... אוהבת המון !!!
        12/3/10 20:14:

      ומה שיותר חשוב לצחוק על כל דבר.

       

      נעמי יקרה, זה כל כך חשוב, היכולת לצחוק על כל דבר מחיה אותנו כי החיים הרי נמשכים.

      שלא תדעי עוד צער והפני פנייך אל החיים

      תודה ו*

      לאה

        30/12/09 08:17:


      גם...

      שם...

      רוגשתי תודה

        29/12/09 18:56:

      לאחר שיחתנו, קראתי שנית,

      כתבת ב-באומץ ופתיחות !!
      הנושא כאוב ומוכר, ברור לי מעט אנשים היו חושף כך את הדברים, בטח לא בפומבי !.

      (אני ודאי שלא)

      אבי

      avis4u@walla.com

        7/12/09 15:26:

      צטט: צפל 2009-12-04 11:53:00


      סבל סבלנות סיבולת סיסטמטיות............משפחה שלמה

       

      ללא סרקסזם

       

       

      שנה חלפה מאז פרסמתי את הפוסט הזה. הראשון. ואתה - מה זה צודק באבחנה המשונה הזותי.
        4/12/09 11:53:


      סבל סבלנות סיבולת סיסטמטיות............משפחה שלמה

       

      ללא סרקסזם

        20/12/08 07:27:

      צטט: casiopea_s 2008-12-19 23:20:00


      מקסים ונפלא.

      נעמי, אוהבת אותך. כיף שאת כאן. (תגידי, הן יושבות עם דלי של פופוקורן? האחיות סמך?)

       

      מייד ממשיכה לפוסט הבא.

      כוכב לפוסט הזה ולבא, אתן מחרתיים, כי אסור לככב פעמיים את אותו כותב במשך 24 שעות. כך לפי חוקי הקפה המצחיק הזה.

       

      }{

       

      בטח פופקורן, לייט, כמובן

       

        19/12/08 23:20:


      מקסים ונפלא.

      נעמי, אוהבת אותך. כיף שאת כאן. (תגידי, הן יושבות עם דלי של פופוקורן? האחיות סמך?)

       

      מייד ממשיכה לפוסט הבא.

      כוכב לפוסט הזה ולבא, אתן מחרתיים, כי אסור לככב פעמיים את אותו כותב במשך 24 שעות. כך לפי חוקי הקפה המצחיק הזה.

       

      }{

       

        18/12/08 21:31:

      צטט: נומיקן 2008-12-18 21:25:49

      צטט: א ל 2008-12-17 22:26:15

      של מי החיים האלה לעזאזל?

       

       


      שלי, לעזאזל מאד

       

       

        17/12/08 22:26:
      של מי החיים האלה לעזאזל?
        16/12/08 16:48:

      צטט: bataba 2008-12-15 23:44:31

      יפה.

      לדעתי תלכי ישר על ספר.

      ורדה


       

       

      דרררלינג. כידוע לך, החיים לא הולכים ישר. אז אני לוקחת אותם בסיבוב.

        15/12/08 23:44:

      יפה.

      לדעתי תלכי ישר על ספר.

      ורדה


       

        15/12/08 16:07:

      צטט: אידיוטי 2008-12-15 16:02:20

      מצפה כבר לפוסט הבא. נפלא.

       

      איזה כיף. תגובה ראשונה. תודה.

      עקוב אחרי, אדיוטי היום, הפוסט הבא בדרך.

        15/12/08 16:02:
      מצפה כבר לפוסט הבא. נפלא.