נשאלתי שוב אם אני מתכוון ללכת להופעה של דפש מוד כשיגיעו ארצה ב-10 במאי (היה קל למצוא את התאריך; יש מעל 600,000 תוצאות לחיפוש הצירוף "דפש מוד בישראל" בגוגל). והפעם על ידי בחורה שהיה לי חשוב להישמע לה מנומק, לא סתם להרשים כמי שהינו היפראקטיבי. אמרתי מה שאמרתי, ונשמע אהבל.

עברו יומיים מאז (ואני רוצה להתקשר אליה, אבל בטח לא לפני שאכתוב את זה כדי לזכור). זו התשובה.

בחמש מילים: songs of faith and devotion. ובעברית: איפה היו כולם ב-1993?

כשהתקליט יצא, והשיר הראשון נפתח ברעש חריקת דלתות, דייב גאהן עומד בלי חולצה, שיערו ארוך, חושף קעקועים, סימן ליציאתו מתקופה של התמכרויות הרסניות, לא ראיתי בנות מתעלפות. גם לא ראיתי מכירות היסטריות או תנועות פופולריות ועצומות להבאת דפש מוד לארץ. לא היה מכל זה

מה גם שזו הייתה יציאה מעולה של הלהקה, אותה אהבתי מאוד בתקופת Violator לפני כן, עם חזרתם לפעילות מוזיקלית באמצע שנות ה-90, ולא פחות מכך כעת.

אז מדוע  מגיע ללהקה הכבוד הזה כעת?

אנחנו לא חשוכי הופעות, רבות מהן טובות (אם כי לא הייתי באף אחת משלוש ההופעות שהיו לאחרונה, ששלושתן זכו בביקורות בקלישאה ש"זמן רב לא ראינו הופעה כזו בארצנו" מעיטו של בן שלו במוסף גלריה).

אך יותר מכך, דפש מוד אינם הלהקה הכי גדולה היום, אז, או באיזשהו קונצפט של זמן שאפשר לדמיין. אתם יכולים לדמיין להקות אחרות, שאם הזמר שלהן היה יוצא בכזה צעד ישיר ובפניה מכל שעשה קודם לכן, היינו רצים לשמוע מה יש לו לומר. כל להקה כזו - רדיוהד, רולינג סטונס מצד הרוק, מדונה בפופ, פורטיסהד בשוליים וג'יי זי בראפ, נגיד - זה היה המצב. דפש מוד לא ש ם.