יתומה בעולם הזה/

 הזמן נזיל/ קשיח/

 כמו הפחדים/

 אולי לא אוהב אף פעם/

 לפעמים כל דבר נדמה כל כך חשוב/

 ולפעמים/

 כמו עכשיו/

אני יודעת שזה לא משנה/

אמא ואבא ימותו יום אחד/

אני אסע/ אחזור/ אלך/

יש דברים גדולים ממני/

מה זאת הצלחה/

מה זה כסף/

גם אם כולם יכירו בי/

עדיין אמות לבד/

XXX

הבנתי שמעבר לכל

אני אוהבת.

אני סולחת לך.

כן.

החלטתי לסלוח.

את לא ידעת יותר טוב

כי גם אותך לא לימדו.

ואני מנסה להכיר את עצמי

בשביל לדעת.

לא לעשות את אותן טעויות

שעשית את.

XXX

אני צריכה

וכמה שאני כותבת

אני צריכה יותר

וכמה שאני ערה

אני צריכה יותר

וכמה שאני נותנת

אני נגמרת

וכמה שאני צריכה

אז אין.

XXX

אור צהרים

נשפך למרפסת

אני מרעילה את העציצים בעשן.

אתה חושב שזה

לא עולה לי ביוקר

כל המילים

שאני כותבת

כאחוזת שיגעון.

XXX

אולי זה יקרה גם לי 

שטיח מרופט

וספת בז' מבוישת

שמסתירה כתמי קפה

על המקרר פתק

ולב משורבט בפינה

נעליים עם בוץ באמבטיה מהטיול

לפני שלושה ימים

ואינסוף ספרים בכריכות קשות

גודשים את המדפים

בחדר

בסוף המסדרון

המיטה לבושה מצעים באדום

ארבע כפות רגליים

ואדי חום מהבילים

נשפכים מהפוך

הרדיו מודיע להישאר בבית

כי העיר

מכוסה לבן.

XXX

אני עצובה

כשאני כותבת

אני כותבת

כשאני עצובה

אחרי שלושה עשורים בקירוב

גם לי מגיע

קצת שקט.

XXX

מעניין אם אצל כולם קורה/

איך שאני כותבת/

המוח שפוך על השטיח/

וטיפות דם מטנפות את הקיר הלבן. 

XXX

איך/ אחרי כל הזמן הזה/

שאני ועצמי מכירות/

ואני יודעת/

שעצמי טובת לבב וטובת מראה/

ועצמי מרגישה/

שלב אני טהור ומוחה זך/

והשתיים אף לרוב מחבבות אחת את רעותה/

עדיין/ אחרי כל הזמן הזה/

מבצבץ ספק/ שיכול בן רגע למוטט הכל/

XXX

עברו לילותיי/

ועסקתי בהפגת השעמום הזה/

פעם בפעם נקרתה בדרכי שיחה מעניינת/

והתפתיתי לחשוב שיש אנשים טובים/

רוויתי למכביר/ מכל ההבלים האלה/

וכמה שניסיתי לישון/ ככה לא הצלחתי לברוח/

כי גם אל החלומות/ רדפה אותי הריקנות/

XXX

כתבתי עד שעזבו אותי המילים/

כל הלילה/

עד שהאור חדר את חרכי התריס/

כדי להתנקות/

כמו שמלת השבת המכובסת/

עד יתרוקנו ממני כאביי/

נתח אחר נתח/ ינשרו על הרצפה/ והדם הכהה ייקרש/

עד שאבין את התשובות/

עד שאדע מה איתי/

כתבתי/ כי לא הייתה לי ברירה/

כי לא יכולתי אחרת/