כמו טבח, שטועם ומייד מנסה להבין מה התבלין הסודי. כמו אדריכל שנכנס לבית ומייד מנסה לבדוק התאמת חללים לצבעים. ככה אני, רואה הכל מהזוית המקצועית שלי. כל פרט מסביבי הפך במרוצת השנים למושא חקירה לא רצוני.

אל תקנאו בי, בבקשה. אל תקנאו בי בכלל. לא על הסכנה, לא על המתח, לא על הבדידות הקשה ולא על כפיות הטובה. אל תקנאו בכל הדברים שאני אוצר בקרבי ולעולם לא אוכל לספר לאיש. חוץ מהבוס שלי, אף אחד לא אומר לי תודה בסוף מבצע מוצלח. גם כשיש ביקור של אישיות בכירה, זה כבר לא עושה לי את זה. פוליטיקאים מתחלפים, אתם יודעים. עובדי מדינה נשארים לנצח. ומה נשאר לי בסוף מכל זה? קצת גאווה, פעם בכמה חודשים, וחקרנות אובססיבית של כל שטות, בלתי נשלטת כמעט. אני מתורגל כמו מכונה. גם על זה, בבקשה, אל תקנאו בי.

המרפסת שלי משקיפה לרחוב. מן העבר השני יש מעדניה. אני צופה מדי בוקר בבעל המעדניה ואשתו המגיעים בשעה שש וחצי בדיוק ועוברים את אותו ריטואל פתיחה כל יום. הטבח והאדריכל לא היו שמים לב לפרטים הקטנים, שמוכרים כל כך לעולם התוכן שלי.

הוא מחנה את המכונית. היא ניגשת לפתוח את הדלת. בדרך כלל נאבקת עם המפתח כ-10 שניות. מספיק זמן בשביל לכוון, ללחוץ על ההדק ולהעלם.

היא נכנסת פנימה. הוא מצא חניה, נכנס אחריה ויוצא תוך שהוא דוחף ברגלו שטיחון ומניחו בכניסה. במצב הזה כל כולו מרוכז בשטיחון. מספיק זמן בשביל להוריד אותו. את בעל המעדניה.

נגיד שהמעדניה היא כיסוי למשהו. נגיד שאחרי השעה שש בערב, כשהם סוגרים, הם מבצעים פעילות אחרת. נגיד שהם שייכים לתא מחתרתי כלשהו. נגיד שקיבלתי הוראה. כל זה לא יכול להיות. בדיווח שאני אעביר חזרה, אכתוב בצורה מפורשת, שהסיכוי שהם חשודים (במידה ויש חשד בלבד, ללא אימות), הוא קלוש. גם אמן החלפת זהויות יודע שצריך לגוון. צריך לשנות. צריך להפתיע. לפתוח פעם באיחור של חמש דקות. להגיע לבד. להגיע עם מישהו אחר. להתעכב פחות בדלת. להסתכל לצדדים. אף אחת מהפעולות שתארתי לא מתבצעות ע"י שני בני הזוג האלה, שטרם החלטתי אם הם בני זוג מעבר לחייהם המקצועיים, מה שמאוד מפתיע בהתחשב בהשגות שלי לגביהם עד עתה.

ואני בכלל לא מנהל מעקב אחריהם. הם סתם נמצאים שם, מתחת לחלון שלי, בעיר מערבית גדולה ונוחה.

החורף הגיע והם כבר לא מניחים אבן בכניסה אלא משאירים את הדלת פתוחה עם שלט.