כדי לבנות את צד שמאל של המשוואה, כדאי קודם כל לפתור את צד ימין שלה - להבין את האג'נדה של הצד השני. אנסה לכתוב כאן על כמה מהשחקנים העיקריים בצד ימין של המשוואה, ואתחיל בשחקן האפקטיבי ביותר בזירה – משרד האוצר.

מזה שנים רבות, השפעתם של פקידי האוצר על המדיניות הכלכלית בפועל גדולה יותר משל הפוליטיקאים הממונים עליהם ומשל אולי כל גורם אחר בזירה הכלכלית. מבלי להיכנס כאן לניתוח עומק של הגורמים להצלחה זו, נראה שלא מעט נובע מכך שזהו הגוף היחיד בזירה המסוגל לשמור על חזית אחידה ועקבית לאורך זמן, ומכך שבהחלטות מורכבות ורחבות יריעה כמו אלה המאפיינות את המדיניות הכלכלית, הכוח האמיתי נמצא בידי מי שכותב את טיוטת ההחלטה ולא בידי מי שחושב שהוא מקבל את ההחלטה הסופית.

אף שאנשי האוצר הם פקידים בהגדרתם, האג'נדה המניעה אותם כוללת רכיבים פוליטיים במובהק. חשוב לכן להבין את ההיגיון, ההנחות והאידיאולוגיה העומדים מאחורי המדיניות שהם מקדמים. את הניתוח הזה אני עושה בעיקר על סמך המעשים וההתבטאויות של אנשי האוצר, לא על סמך היכרות ממקור ראשון. עם זאת, לאור הקונסיסטנטיות הראויה לציון של האוצר (שלא לומר דוגמטיות), קשה לטעות בהבנת הדברים.

עיקרי האמונה אינם רבים, לא תמיד הם מבוססים, וכפי הנראה מעולם לא נוסחו ככאלה. אבל הם קיימים ושרירים, ומכתיבים את מדיניות האוצר (ואת אורחות חיינו) זה שנים רבות:

1. חשיפת המשק לכלכלה הגלובלית (והצעדים המתחייבים ממנה): כפי שמכתיבים הבון-טון הכלכלי ויצר הקיום בעולם הנשלט ע"י מעצמות סחר, המשק הישראלי עבר תהליך חשיפה הדרגתית לכלכלה הגלובלית. תהליך זה כמעט הושלם כבר, וכלל: ביטול כמעט מוחלט של מכסי-מגן, ליברליזציה מלאה של מטבע חוץ (משער חליפין הנקבע ע"י הממשלה ופיקוח מחמיר על החלפת מטבע ועד למצב של מסחר חופשי לחלוטין בשקל), עידוד השקעות זרות, עידוד יצוא, ועוד.

החשיפה הגלובלית היא עניין של החלטה פוליטית (שאין כמעט איש היום שיתנגד לה בישראל), אך משנתקבלה החלטה זו, ישנם כמה עניינים הנובעים ממנה בהכרח על מנת לאפשר למשק לשרוד לאורך זמן בסביבה הגלובלית: הגעה ליחס חובתוצר מתקבל על הדעת, הגבלת הגירעון התקציבי, שמירה על אינפלציה סבירה (2-3%). הרבה מאוד ממעשי האוצר ניתן להבין דרך הפריזמה של שמירה על ריסון תקציבי על מנת למנוע הידרדרות במעמדה הכלכלי הבינלאומי של המדינה (או, במילים אחרות, "דרך החור שבגרוש").

2. "ממשלה קטנה" והפחתת מסים: כאן נוהגים לבלבל את הציבור לא מעט. אמנם, כפי שהזכרתי רק עכשיו, שמירה על גירעון תקציבי וחוב לאומי ברמה סבירה הם מחויבי המציאות לאור הבחירה בגלובליזציה. אך אין זה אומר שהתקציב חייב להיות נמוך – הוא רק צריך שלא לחרוג בהרבה מההכנסות. מרגע שהאוצר תומך בהפחתת מסים מחד ובריסון תקציבי מאידך, הוא תומך בגישה של "ממשלה קטנה" גם אם אינו מצהיר על כך.

בתחום הפחתות המסים (שהחלו לתפוס תאוצה בימי נתניהו) האוצר אינו סלקטיבי במיוחד, והוא מפחית מסים על חברות ועל יחידים, פרוגרסיביים ורגרסיביים, ישירים ועקיפים. ההשפעה על חלוקת ההכנסות ברורה: הפחתה משמעותית של נטל המס מבעלי ההון ושכבות הביניים, הפחתה מצומצמת של נטל המס על השכבות החלשות. בשורה התחתונה, אחד האפקטים העיקריים של מערכת המס – חלוקה מחדש של העושר והפחתת פערים – נחלש משמעותית בשנים האחרונות.

גם המדיניות של "ממשלה קטנה" מביאה לאותה תוצאה, של הגדלת הפערים: הפגיעה הדרסטית בקצבאות הביטוח הלאומי הייתה הפעולה המוחשית ביותר בהקשר זה. אך לא פחות ממשיים הם הפערים הנובעים מכך שיותר ויותר מההוצאה הכוללת על בריאות וחינוך היא פרטית ולא ציבורית, או מהשקעת-חסר רבת שנים בתשתיות תחבורה ציבורית. כל אלה נובעים לא מעט ממדיניות האוצר בתחומים אלה.

חשוב להבין זאת: "ממשלה קטנה" והפחתת מסים הן הכרעות פוליטיות מובהקות, המשנות מהותית את חלוקת העושר במדינה. הן בשום אופן לא עניין טכני של ריסון תקציבי. התקציב יכול להיות גבוה ומאוזן (עם מיסוי גבוה) או נמוך ולא מאוזן (עם מיסוי נמוך).

3. הפרטה בכל מחיר: משרד האוצר מאמין בהפרטה על כל גווניה, ומקדם אותה ללא לאות. למרות היותם פקידי ממשלה בעצמם, פקידי האוצר אינם מאמינים ביכולת הניהול של המדינה, ומעדיפים למסור הכל לידי השוק הפרטי לשם הגברת ה"יעילות". חשוב להבחין בין שני סוגים שונים של הפרטה, למרות שכאמור, האוצר מקדם את שניהם באותה להיטות:

הסוג הראשון, והפחות חמור בעיני, הוא מכירה של נכסים כלכליים של המדינה. בקטגוריה זו אפשר למצוא את הפרטת הבנקים (שמלכתחילה הולאמו רק בשל התמוטטותם במפולת המניות), מכירת בזק, אל על ועוד. לא תמיד יש פסול בכך, אבל כאמור, לא בכל מחיר. הבעיה היא שהאוצר הוכיח נכונות למכור נכסי מדינה גם במחיר שאינו משקף את הערך הכלכלי של הנכס (ראה צים), גם כאשר הנכסים הם משאבי טבע מתכלים (ראה כימיקלים לישראל) וגם כאשר הנכס הוא מונופול (ראה אל על, בזק והיום על הפרק חברת החשמל).

הסוג השני הוא "מיקור חוץ" של שירותים ציבוריים. כאן החומרה תלויה בשירות המופרט – מיקור חוץ של המזון ליחידות עורף בצה"ל אינו פוגע באיש; העברת טיפת חלב לקופות החולים עלולה לפגוע בנגישות לבריאות אך אולי היא לגיטימית; ואילו הפרטת בתי הכלא היא אקט מזעזע ובכיה לדורות. פקידי האוצר מצידם מקדמים את כל השלושה באותה מידה של התלהבות.

יש הקוראים הפרטה גם לסוג השלישי, שהוא בעצם גוון של "ממשלה קטנה": נסיגה ממתן שירותים שבעבר סופקו על ידי המדינה, והשארתם לשוק "החופשי". כך למשל הפקרת הביטחון האישי על ידי תיקצוב-חסר של המשטרה, מה שמביא את העשירים להסתמכות על חברות שמירה למיניהן ואת כל השאר להסתמכות על אבינו שבשמים.

4. אמונה עיוורת בשוק מפוקח ובתחרות: פקידי האוצר מאמינים אמונה עמוקה בתחרות ובמנגנוני השוק, אך מכורים לתפקיד הרגולטור. בעיקרון, האוצר היה רוצה שהשווקים יסדירו הכל: שוק הון מפותח יקצה משאבים לצמיחה כלכלית; התחרות תשפר שירות ותפחית עלויות בכל תחום, אפילו בחינוך הגבוה ובבריאות. אבל קשה, אפילו לפקידי האוצר, שלא להבחין בכך שזה לא תמיד עובד כמו שחשבנו. קשה גם לוותר על תפקיד הרגולטור יודע-הכל המכוונן את מנגנוני השוק ו"מונע כשלי שוק". לכן עסוקים פקידי האוצר במשחק שח מתמיד עם עולם העסקים, פותרים כשל שוק אחד ויוצרים חדש, מתקנים עיוות אחד וגורמים שניים אחרים.

האוצר אינו חוסך את יכולותיו בתחום הרגולציה גם ממשרדי הממשלה האחרים, כמו התקשורת, התשתיות, הבריאות והחינוך. וכך, ועדת בכר ניסתה לכונן שוק הון ולפגוע במעמדם הריכוזי של הבנקים, אבל העניקה למספר גופים מפוקחים ברפיון את הרשות לשחק בכספי הפנסיה שלנו ולהכפיל את דמי הניהול תוך כדי כך; שוק התקשורת נמצא ברפורמה מתמדת ובחוסר ודאות כרוני; הרפורמה בחינוך מוכתבת הלכה למעשה על ידי משרד האוצר; וכן הלאה.

עד כאן עיקרי האמונה. באוצר לא יושבים (לדעתי לפחות) אנשים רעים, או בהכרח אנטי-חברתיים. הם גם ככל הנראה לא באמת יושבים ומתכננים את המעבר לשוק הפרטי כפי שנוהגים לטעון. אבל הם מאמינים אמונה בלתי מתפשרת בעיקרים הללו (ובכך אין הבדל בין בכר לזליכה, או בין אריאב לטרכטנברג, למרות המחלוקות המתוקשרות), ובזכותם וחובתם להחיל אותם, הר כגיגית, על הכלכלה והחברה בישראל.

עד כאן האוצר. השחקנים הבאים מתוחכמים פחות, לכן אני מקווה שהפוסטים הבאים יהיו קצרים יותר...