אחרי שקראתי שוב את הפרק של מרתה בק על הרצון חזרתי אתמול שוב על התהליך. הבנתי שעליי לחפש את הרצון שלי תוך כדי השקט של אי עשיית הכלום ולא אחרי. הפעם צצה לי תשוקה לכלב. הרצון לכלב לא חדש לי אבל הוא תמיד היה בגדר רצון תיאורטי שמובע בצורת "פעם יהיה לי כלב". הסיבה העיקרית שאף פעם לא העזתי לחשוב על זה באופן קונקרטי היא שאני חוששת שהחתולות שלי תסבולנה מזה. אתמול, כשנתתי לעצמי לחוש את הרצון באופן מלא, הרצון לכלב היה פתאום מוחשי לחלוטין. דמיינתי שאני הולכת איתו כל ערב לבית של ל. והכלב לפעמים ישן איתי שם, דמיינתי את הריח של הכלב, את הצורך לקום כשאין לי כוח ולהוריד אותו, אפילו את הביקורים השנואים אצל הוטרינר ועדיין הרגשתי שאני רוצה כלב. ניסיתי גם לבדוק האם הרצון לכלב אינו אלא רצון למשהו אחר (למשל: לחברה, להתנדב בכלביה), אבל ההתרגשות היתה חזקה ביותר כאשר ממש חשבתי על כלב משלי שמלקק לי את הפנים עם לשון דביקה. האינטנסיביות של ההתרגשות היא המבחן של בק להיותו של הרצון אמיתי. במשך היום הרצון לא עזב אותי. ביקרתי באתרים של אימוץ כלבים ואפילו מצאה חן בעיני כלבה אפורה לבנה שכתבו עליה שהיא מסתדרת עם חתולים ובוידאו אפשר היה לראות חתול מנומר מתחכך בה. אילו היתה לי מכונית הייתי אולי נוסעת כבר אתמול להרצליה לקחת אותה. אבל מרתה בק מציעה בשבוע הזה לא להוציא עדיין לפועל את הרצונות, רק לחקור אותם, לחוש אותם ואני מתאפקת. אז בנתיים היום שוב בחנתי את הרצון שלי ועדיין הרגשתי שאני משתוקקת לכלב. |