כותרות TheMarker >
    ';

    בועה בקרקעית הים

    ארכיון

    אקדח המסמרים

    16 תגובות   יום שני, 15/12/08, 11:46


       חיים בסרט. לא בסרט מהסרטים אלא בסרט נע.  

       החשיבה על הרגע, על התחושה והחוויה היא אקדח המסמרים. השיפוט, ההצדקה, הגינוי, ההעדפה האגוצנטרית, הדחיה, הדעה, השם והמסקנה הם המסמרים. הם ממסמרים את רגע המציאות לסרט הנע של הזיכרון. מסווגים ומקבעים את הרגע, את התחושה ואת החוויה לנקודה אחת ברצף האינסופי של הזיכרון.  

       בזמן הקיבוע ניתן לרגע שם, ציון ודרגה באמצעות מילים ומושגים מצמצמים ומקטלגים. על פיהם יישלף בעתיד מהזיכרון ויעורר תחושה התואמת את שמו כפי שניתן לו אז, את דרגתו ואת עוצמתו, כפי שפוחלץ ומוסמר בעבר, ביום היוולדו.  

       האקדח ומסמריו אורבים לכל רגע חדש כדי להגיד עליו אמירה מפחלצת וממסמרת (הם לא רגילים לנוח).  

       המיסמור והאגירה בסרט הנע יוצרים את אשליית האחיזה (כי בסרט אפשר לאחוז, ברגע לא).


       סיום יכול לעורר עצב והוא יפרח וינבול, אם לא היתה לפניו אגירה ואשליית אחיזת החוויה. אבל כשהאשליה ישנה, העצב לא נובל ויהיה קרוב לוודאי סבל קורע לב כי עכשיו הסיום קורע את אשליית האחיזה וההמשכיות, שניסו למלא את הלב.


       ראיית אקדח המסמרים ממיסה אותו. אבל רק ראייתו בפעולה, לא דיון פילוסופי עליו ולא נסיון לדמיין אותו. רק לראות אותו בפעולה העצמית ממיס אותו.  

       ללא הרגל ההדבקה האוטומטית של השיפוט, השם, ההעדפה האגוצנטרית, הריצה לדעה ולמסקנה, נותרת לבדה הראייה של כל רגע מציאות.  

       לבדה היא לא מתרגמת מציאות לשפת הדעות עליה, לא רושמת ללא צורך, לא מקבעת, לא חורצת, לא מתיימרת לדעת ולא אוגרת כדי לשלוף אחר כך למען ההנאה או הכאב (שהופכים שכנים בלתי נפרדים על הסרט הנע:  ההנאה נהיית על הסרט כאב ההנאה והכאב נהייה הנאת הכאב).


       ללא האקדח, הראייה ממצה עצמה ללא הפרעות. מאפשרת לכל לפרוח ולנבול ללא התערבות הרצון האגוצנטרי להחזיק, ללא הזיכרון הנושא את אשליית ההמשכיות וללא הפחד לאבד, כי בלי אשליית האחיזה אין פחד מאובדן.


       זה- החדש תמיד בכל רגע- לא תיתכן לגביו דעה. כי כל דעה היא קדומה ו"זה" לא.  

        

       לכל הנאמר יכול להיות ערך אם יתנדף מיד עם ראייתו בפעולה ולא ייאגר.


    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/12/08 18:31:

      צטט: מי-מירה. 2008-12-16 18:06:12


      "ללא הרגל ההדבקה האוטומטית של השיפוט, השם, ההעדפה האגוצנטרית, הריצה לדעה ולמסקנה, נותרת לבדה הראייה של כל רגע מציאות."

      נשמע טוב...ולא כואב

      אך,

      זה לא יהפוך אותנו לאיזה סוג של מכונה.?

      ומה נעשה את התבונה החכמה והאינטואיציה,נשלח לחופשי?

      ואם...

      ואיך...

      :)

       

       מירי,

      1. נשמע טוב...

      2. אך... 

       

         שתי הנ"ל הן אמירות אפשריות אך ורק על משהו לא מוכר. ניחושים ודימויים לגבי מקום שאנחנו לא נמצאים בו. "נשמע טוב... אבל", כך אנחנו מדברים על המקום שאיננו נמצאים בו, הלא כן? 

      וההצעה איננה "לדון על" אלא לנסות. לראות בפעולה את יצירת המסכים המפרידים.

         אישה חכמה רצתה להסביר לי פעם משהו שחששה שאינני יכול להבין כי  לא ידעה האם חוויתי והרגשתי אותו אי פעם. היא אמרה לי שיתכן כי נסיונה דומה ל"תאור צבעי השקיעה באזני עיוור". יכול להיות שהיא צודקת ושום תאור מילולי אינו תחליף או שיקוף אמין לדבר עצמו. 

         משום כך נאמר למעלה שלא דיון פילוסופי של בעד או נגד יכול לחולל שינוי, אלא רק ראיית הדברים בזמן התהוותם. (אז, גם לא מתעוררים "ואם... ואיך..." התיאורטיים).

        16/12/08 18:09:

       

      ועוד משהו..

       

      אתה גבר נאה:)

        16/12/08 18:06:


      "ללא הרגל ההדבקה האוטומטית של השיפוט, השם, ההעדפה האגוצנטרית, הריצה לדעה ולמסקנה, נותרת לבדה הראייה של כל רגע מציאות."

      נשמע טוב...ולא כואב

      אך,

      זה לא יהפוך אותנו לאיזה סוג של מכונה.?

      ומה נעשה את התבונה החכמה והאינטואיציה,נשלח לחופשי?

      ואם...

      ואיך...

      :)

        16/12/08 14:00:

      צטט: solea 2008-12-16 13:31:02

      צטט: danniell 2008-12-16 10:38:55

      צטט: solea 2008-12-16 00:26:25

      וכמה אנחנו ברי מזל על יכולת המסמור הלקויה שלנו, ש'נכשלת' שוב ושוב ולעולם לא משיימת את הנוכח בשלמותו. [תצורת-תגובה אמנם, אבל חלקית, כזו שמרחיקה עד שהיא מזינה מספיק את אשליית האחיזה שלנו, ודי לה, היא שבעה]. לאמר -לא זו התמונה כולה. לצד המסמרים (גם לצדם) ישנו החי הרך הזה. אנחנו רק צריכים לתת לו מקום.

        

         "ראיית אקדח המסמרים ממיסה אותו. אבל רק ראייתו בפעולה, לא דיון פילוסופי עליו ולא נסיון לדמיין אותו. רק לראות אותו בפעולה העצמית ממיס אותו".

      נכון. כמה נכון. נראה - ומת.

       

       

         כן, לו המכונה היתה מושלמת ומקיפה הכל לא היתה לנו כל אפשרות לשים לב. אכן, הדעה, הדימוי, הידוע והמוכר המושלכים על הנוף לא מכסים את הכל. המסך תמיד קצר והאפשרות להתחיל להציץ על מה שמאחוירו קיימת. לרוב, הפחד להכיר בכך שהמסך הוא מסך, עוצר ראייה שהיא יותר מהצצה חטופה...

      :)

       

      הפסיכולוגיה, היא כולה שם, מעבר ל'קצוות' של המסך/שמיכה הזו.

      אבל יחד עם ה'הצצה' - גם המסך.. אלה גבולותיו של הריפוי התבוני. מכאן הוא קשר.  

       

         לא בטוח בעניין הקשר. אולי נסיון לקשר או לבנות גשר. אבל החומרים מהם מנסים שם לבנות את הגשר בין המסך למה שמאחוריו, הם חומרי הגלם של המסך. ויתכן כי כך מעבים  את המסך ולא בודקים אפשרות של קיום בלעדיו, כי קיומו נחשב אקסיומטי.

        16/12/08 13:31:

      צטט: danniell 2008-12-16 10:38:55

      צטט: solea 2008-12-16 00:26:25

      וכמה אנחנו ברי מזל על יכולת המסמור הלקויה שלנו, ש'נכשלת' שוב ושוב ולעולם לא משיימת את הנוכח בשלמותו. [תצורת-תגובה אמנם, אבל חלקית, כזו שמרחיקה עד שהיא מזינה מספיק את אשליית האחיזה שלנו, ודי לה, היא שבעה]. לאמר -לא זו התמונה כולה. לצד המסמרים (גם לצדם) ישנו החי הרך הזה. אנחנו רק צריכים לתת לו מקום.

        

         "ראיית אקדח המסמרים ממיסה אותו. אבל רק ראייתו בפעולה, לא דיון פילוסופי עליו ולא נסיון לדמיין אותו. רק לראות אותו בפעולה העצמית ממיס אותו".

      נכון. כמה נכון. נראה - ומת.

       

       

         כן, לו המכונה היתה מושלמת ומקיפה הכל לא היתה לנו כל אפשרות לשים לב. אכן, הדעה, הדימוי, הידוע והמוכר המושלכים על הנוף לא מכסים את הכל. המסך תמיד קצר והאפשרות להתחיל להציץ על מה שמאחוירו קיימת. לרוב, הפחד להכיר בכך שהמסך הוא מסך, עוצר ראייה שהיא יותר מהצצה חטופה...

      :)

       

      הפסיכולוגיה, היא כולה שם, מעבר ל'קצוות' של המסך/שמיכה הזו.

      אבל יחד עם ה'הצצה' - גם המסך.. אלה גבולותיו של הריפוי התבוני. מכאן הוא קשר.  

        16/12/08 10:38:

      צטט: solea 2008-12-16 00:26:25

      וכמה אנחנו ברי מזל על יכולת המסמור הלקויה שלנו, ש'נכשלת' שוב ושוב ולעולם לא משיימת את הנוכח בשלמותו. [תצורת-תגובה אמנם, אבל חלקית, כזו שמרחיקה עד שהיא מזינה מספיק את אשליית האחיזה שלנו, ודי לה, היא שבעה]. לאמר -לא זו התמונה כולה. לצד המסמרים (גם לצדם) ישנו החי הרך הזה. אנחנו רק צריכים לתת לו מקום.

        

         "ראיית אקדח המסמרים ממיסה אותו. אבל רק ראייתו בפעולה, לא דיון פילוסופי עליו ולא נסיון לדמיין אותו. רק לראות אותו בפעולה העצמית ממיס אותו".

      נכון. כמה נכון. נראה - ומת.

       

       

         כן, לו המכונה היתה מושלמת ומקיפה הכל לא היתה לנו כל אפשרות לשים לב. אכן, הדעה, הדימוי, הידוע והמוכר המושלכים על הנוף לא מכסים את הכל. המסך תמיד קצר והאפשרות להתחיל להציץ על מה שמאחוירו קיימת. לרוב, הפחד להכיר בכך שהמסך הוא מסך, עוצר ראייה שהיא יותר מהצצה חטופה...

      :)

        16/12/08 10:29:

      צטט: nomik 2008-12-15 23:09:14

      היתה לי אסוציאציה של הסרט "ממנטו" 

      מכיר?

       

         לא יצא לי לראות אותו בשלמותו, רק קטעים. אבל מקורות יודעי דבר סיפרו לי שיש בו משחק מעניין של הליכה קדימה ואחורה בחץ הזמן. אשתדל לא להיות עצלן ולראות אותו מההתחלה.  :)

        16/12/08 10:20:

      צטט: wonders 2008-12-15 22:09:25

      אני דוקא חושבת שאגירת מידע אינה תמיד רעה ומכבידה על הראיה.

      לפעמים היא חלק חשוב בלמידה, תאר לעצמך שהיינו צריכים ללמוד הכל כל פעם מחדש.

      צבירה שנובעת מפחד הינה מכבידה ממש כמו כל עשיה המונעת ע"י פחד.

      הבעיה הינה בכוח המניע ולא בעשיה עצמה.

       האם הכוח המניע הוא כוח מחייה או כוח הממית את חווית החיים המתרחשים כעת.

       

       

         כן, בעשייה המכנית היומיומים יש תועלת לאגירת הידוע. אין סיבה לגלות כל יום מחדש היכן הנעליים, כיצד לנהוג בזהירות, את הדרך לעבודה או כיצד לבצע אותה.  :)

         המוח התפתח לזה היטב לצרכי תיפקוד. ובלי לשים לב, העתיק את המנגנון החשוב הזה לתחומים זרים, בהם הוא מזיק. הוא יצר דימויים על עצמו ועל האחרים, שהם מאגרי זיכרון ופרשנויות. את המאגרים הללו סוחב הלאה מתוך הרגל ומתוך פחד לפגוש את הרגע הבא החדש-תמיד "ערום" מדעה ומהוראות הפעלה.

         המפגש בין ה"ידוע" הזה (שהוא תמיד ישן) עם המציאות בהווה (שהיא תמיד חדשה) מוליד את ההתנגשות היוצרת חלק גדול מהקונפליקטים האנושיים.

        16/12/08 00:26:

      וכמה אנחנו ברי מזל על יכולת המסמור הלקויה שלנו, ש'נכשלת' שוב ושוב ולעולם לא משיימת את הנוכח בשלמותו. [תצורת-תגובה אמנם, אבל חלקית, כזו שמרחיקה עד שהיא מזינה מספיק את אשליית האחיזה שלנו, ודי לה, היא שבעה]. לאמר -לא זו התמונה כולה. לצד המסמרים (גם לצדם) ישנו החי הרך הזה. אנחנו רק צריכים לתת לו מקום.

        

         "ראיית אקדח המסמרים ממיסה אותו. אבל רק ראייתו בפעולה, לא דיון פילוסופי עליו ולא נסיון לדמיין אותו. רק לראות אותו בפעולה העצמית ממיס אותו".

      נכון. כמה נכון. נראה - ומת.

        15/12/08 23:09:

      היתה לי אסוציאציה של הסרט "ממנטו" 

      מכיר?

        15/12/08 22:09:

      אני דוקא חושבת שאגירת מידע אינה תמיד רעה ומכבידה על הראיה.

      לפעמים היא חלק חשוב בלמידה, תאר לעצמך שהיינו צריכים ללמוד הכל כל פעם מחדש.

      צבירה שנובעת מפחד הינה מכבידה ממש כמו כל עשיה המונעת ע"י פחד.

      הבעיה הינה בכוח המניע ולא בעשיה עצמה.

       האם הכוח המניע הוא כוח מחייה או כוח הממית את חווית החיים המתרחשים כעת.

       

      פרופיל

      Danniell
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      מילים תלויות Palabras colgadas

      מילים תלויות Palabras colgadas