האיש הגדול בעיניו הלבנות דג בי את זמנו נוטף לעצמו את קיומו בעומק דלותי. יושב ובוהה בחכתו העירומה ביפי שיממון הזמן החולף ועוצם את עיניו הלבנות בנפשי. האיש העצום במבטו המשסה חושף בי נימי עצבות קלושים ממיסם לפתיון זמני, המשוטט, ממתין, וצופה בריחוק זכרונותיי מאמונות, צדפים וזרימת חיים. האיש הגלמוד המצטמק, נוקש בדפנותיי בדקדקנות רכה הולך ומצטמק, רוחש ומביט בנפשי ביושבו לדוג בי את זמנו, לצוד בו את עצמי ולכבות בי את עיניו הנבונות לעד. |
תגובות (7)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה רק זמני
זה פתיון זמני
זה רק געגוע
וזה עובר
האיש הזה, הוא המראה שלך, הדרך שלך, הרגש שלך, וגם הריקנות, הקושי, האמת, הלבד, וכל הקשת של החיים.
ולא מכבים את עצמך.
ואתה מעיין מבעבע..נראה לך שאתה יכול לו?
שלא תעיז לכבות אותו שמעת??
שלא תעיז !
המילים מהפנטות בצליליהן וציוריהן.
אבל קשה לי להבין את התחושה שלך מתוך כל זה...
ועכשיו אני סקרן --
קצת מלחיץ האיש הזה
מאיפה יש לו מפתח לדירה שלך?
אחלה כתיבה ידידי