לאחרונה הכל קורה מהר מדי, ואין זמן להתרווח, לנשום ולהנות מכל דבר. המחשבות בראש שלי מעורפלות, ואני לא זוכרת מה אני צריכה לעשות בכל רגע נתון. עברו עליי יומיים כבדים מדי. לראות אותך בשבת עשה לי בערך הכי רע שאפשר להרגיש, כבר חשבתי שהכל נעלם אחרי חצי שנה שהרגשות, מצידך לפחות, קצת נרגעו.. חשבתי שאני לא אוהבת אותך כמו שאהבתי, בכל זאת גם אני התגברתי, והתבגרתי, והמשכתי הלאה. כל פעם כשקשה, אתה היחיד שאני רוצה לדבר איתו, היחיד שאני רוצה לראות, כמו השיחות שהיו פעם, לתוך הלילה, בלי חשבון... לישון חצי שעה ולקום לעבודה או לחווה, אבל עם חיוך כ ז ה גדול על השפתיים. לשתוק כי זה סוד כמוס, אבל כשאנחנו לבד לאהוב הכי חזק. מערכת יחסים עם פול עומק, עם המון רצון להצלחה, איך היא נעלמה... איך יכולת לזרוק את זה לפח ככה, כמו כלום... רק עכשיו אני מבינה שהייתי סתם עוד אחת בשבילך, עוד אחת לסמן עליה V.... סתם, סתם, סתם.... וכבר היו כמה פעמים שנפגשנו, וחייכנו, לא צריך לדבר בכלל, רואים לי הכל בעיניים, אתה לפחות, ואני לך, אני קוראת אותך כאילו אנחנו מכירים שנים.... בלילות אני כבר לא בוכה, לא כמו פעם, לא כמו אז, הכל רגוע.. אבל כל כך מטריד, כל כך יושב לי על הלב....
נתת לי חיבוק ביום שבת, נתת את כל כולך, חייכת אליי, סתם חייכת, בלי שאמרנו כלום... וזה זרק אותי כל כך אחורה, למה שהיה ביננו, לשיחה הראשונה, לפעם ההיא שזה כמעט קרה... אבל מה, אני לא כמו שהייתי, לא בוכה, לא אומרת... מחייכת... ומבפנים, נשברת.... אוהבת
-זה החיוך שלך, זה תמיד היה- |