זה אשכרה להיכנס חלק עם מפתח (על "שיטת השקשוקה")
יום ראשון (שעבר), 19:30. החדרון הארוך אך צר הקרוי "סלון מזל" מלא עד אפס מקום. כל כסא מאויש, כל סנטימטר שטיח מהוה תפוס על ידי עוד צופה שהגיע כדי לצפות בהקרנה של "שיטת השקשוקה", סרטו הדוקו-אקטיביסטי של מיקי רוזנטל. מהכסא עליו אני מתיישב קצת קשה לראות את המסך. צריך לשבת בזווית מאוד מסוימת ולעקם קצת הראש (תביעה על כאבי צוואר נגד "סלון מזל" בדרך. הא לכם, אקטיביסטים!). מה לעשות, מישהו עם רעמת שיער נכבדה בחר לשבת בדיוק שתי שורות לפני. משמאלו, התיישב עוד אחד - דווקא בלי רעמת שיער, אבל עם לא מעט גובה. הוא מסתיר לאחרים, שלאחר תלונות שקטות ("והוא יושב לו שם בנחת") הופכים לאסרטיבים ומגלים אותו אחורה. ככה זה בקולקטיב - אחד למען כולם. מציגי הסרט מנסים להיאבק במקרנה, שמקפידה להקפיץ את החשמל בכל פעם שמפעילים אותה. "זו כנראה מקרנה קפיטליסטית", הם טוענים בתסכול, עד שעולים על שיטת הפעולה (מתג האור של האיזור האחורי חייב להיות דלוק כדי שגם היא תעבוד. כשסוגרים אותו - היא גם נסגרת, כאות סולידריות. נקרא לזה אחוות עובדים). מהגישה הזו נבעה צורת העשייה של "שיטת השקשוקה". בגלל הגישה הזו - בניגוד למה שחשבתי, הסרט לא עוסק במעללי האחים עופר, אלא במעללי מדינת ישראל מול האחים עופר. במהלך שעה וחצי שוטח רוזנטל כתב אשמה שאינו מופנה למשפחה העשירה הזו, אלא לאזרחים שנותנים לשלטונות המדינה שלהם לפתוח את הרגליים בפני ההון ולתת לו (ודי בקלות) לבצע בהם את זממו. הנושא הוא איך מתנהלים מולם. גם כשהם לא גונבים, אלא פשוט משתמשים בכוחם, יכולתם ובטקטיקות שלהם כדי להוציא מהמדינה עוד, עוד ועוד. דברים שהם בחזקת "כשר אבל מסריח". לכן כשעידן יוסף כותב ש"מהסרט עלתה תמונה של משפחה שכל "חטאה" הוא היות מרכיביה אנשי עסקים ממולחים ומוכשרים, היודעים לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכם" הוא צודק. אבל זה נעשה כך בכוונה, כדי להעביר מסר מסוים. מסר של "זה לא הם שלא בסדר שמנצלים את ההזדמנויות שיש להם, זה אתם שלא בסדר - שמאפשרים את זה":
"יש לי איש מבפנים - המאבטח. זה אשכרה להיכנס חלק עם מפתח", שר אהוד בנאי למילותיו של יוסי אלפנט ב"סטארטר", שיר על שוד כספות. ובאמת, יופי של שיטה היא זו, לשכור את שירותיהם של אנשים שהיו בעבר חלק מהמערכת, ונותרו מקושרים עם רבים שעדיין בתוכה. זה מקל על עופר ודומיו לסדר את הקומבינות שלהם בלי יותר מדי קשיים ומאמצים. להיכנס חלק עם מפתח, בלי צורך ממש 'לפרוץ'. וכשהם בפנים - הם מצליחים לרוקן את הכספת בצורה די אפקטיבית. שוב, לא בגניבה, אלא בעסקות תמוהות של מכירת חברות המדינה במחירי סוף העונה ("מסתבר שמדובר בזהב שמכרו אותו במחיר של אבני חצץ", אומר ח"כ אופיר פינס בסרט), או פיצוי כספי אסטרונומי על משאבי מדינה שהוקצו להם ואותם היו אמורים להחזיר בחינם אחרי תקופה מסוימת. כשיש לך את עורכי הדין הנכונים כמו רם כספי (ציטוט מייצג של האיש: "קשר בין הון ושלטון הוא מבורך") שיכולים לפרש כל מילה בכל חוזה בצורה המשרתת את האינטרסים של אדוניהם - מסתבר שאפשר לעשות כמעט הכל.
עורכי הדין האלה גם אפקטיביים מאוד בהשתקת ביקורת. "שיטת השקשוקה" לא הוקרן עד היום באף ערוץ, כי כל ערוץ שמתעניין מיד מקבל מכתב אזהרה רשמי מעורכי הדין של משפחת עופר. אלו לא רק מאיימים בתביעת דיבה - על גם בעוד כמה תביעות כאלו, בארצות זרות. "בכל תביעה כזו גוף השידור היה יוצא זכאי בסופו של דבר, כי הכל נכון. אבל הכסף שהוא היה מוציא כדי לטפל בכל התביעות האלה - זה הפחד. לכן אף אחד לא לוקח את הסיכון", מסביר רוזנטל.
מיקי רוזנטל הוא מן דון קישוט מודרני, שמוכן ללכת עם הראש בקיר כדי לחשוף את האמת שלו. נכון, הקיר בנוי לבנים מאסיביות, אבל עושה רושם שהוא באמת מאמין שעם נגיחה חזקה מספיק - יש סיכוי למוטט אותו. "זה הכל מאיכפתיות", הוא מסביר ליושבים בסלון, ומספר איך ילדותו כבן לאב שעשה את כל מה שעשה מתוך אכפתיות לסביבתו ולקהילתו - כולל לא לפטר עובדים גם כשהחברה שלו היתה בהפסדים - עיצבה אותו כבן-אדם. איך מהשיעור הזה שקיבל מאביו הבין שאם משהו מפריע לו, מציק לו, נראה לו לא בסדר, לא צודק, לא הוגן, לא חברתי - הוא צריך להרים את קולו. לכן יצר את תוכנית הטלויזיה "בולדוג" ("שעוררה מודעות גבוהה לנושא של איכות הסביבה. שימו לב איך בבחירות פתאום כל מפלגה היא 'ירוקה'. כי פוליטיקאים מרטיבים את האצבע ומוציאים אותה החוצה, כדי לראות לאיזה כיוון נושבת הרוח"). לכן הוא חונך פינה חדשה בנושא נהיגה פרועה בחדשות ערוץ 10 (בערוץ 2 הוא כבר לא יעבוד, לפחות לא מאז שמשפחת עופר קנתה אחוזים מ"רשת"). לכן הוא גם מייחל שימשיכו לתת לו לעשות את התחקירים שלו. "אני אתפרנס, אל תדאגו לי. את העבודה הזו של להביא רייטינג אני יודע לעשות. אבל כשבאים אלי ומזמינים עבודה, אני נוקב בסכום כפול. כששואלים למה כ"כ יקר - אני אומר שחצי זה התשלום, וחצי זה כסף להמשיך ולעשות את התחקירים האלה".
להגיד שמה שראיתי בסרט הפתיע אותי? לא. בכל פעם שאני רואה עוד תחקיר שחיתות באחד מעיתוני סוף השבוע, אני קורא רק את ה"משנה" (הטקסט הגדול הכתוב מתחת לכותרת) ואת ה"ליד" (הטקסטים המובלטים) ועובר הלאה. זאת עקב הידיעה הברורה שדברים כאלה קורים במדינה כל הזמן ונעשים על ידי אין ספור בעלי שררה. ברור לי שכל כתבה כזו היא אלומת פנס המאירה מטר רבוע אחד מתוך קילומטרים ארוכים של שחיתות. מה כבר יפתיע אותי בעוד כתבה שתחשוף את שחיתותו של בכיר זה או אחר? מה כבר יכול באמת להזיז לקורא, כששר האוצר(!) חשוד בלקיחת שוחד ענק במזומן וראש הממשלה(!!) נחקר ב-7 חקירות שונות? יחסית לפרשיות האלו, הדברים שחושף רוזנטל על משפחת עופר ועל התנהלות המדינה מולם הם עוד יחסית "כסף קטן", הרע במיעוטו.
|