אישה מורית יפה
בקאבו אשפישאו בפורטוגל אלי מצוק נישא ורם מתנפצים בזעם גלי הים. מתנפצים בזעם ובהתמדה מתעקשים לספר את שכאן היה. כאן על מצוק נישא ורם מתנפצים בזעם גלי הים. נוקשים לי על דלתות התודעה גועשים וקוצפים את שכאן ארע מבקשים לספר לי את סיפורך אישה מורית יפה.
וגם אני מתנפצת שוב ושוב עד שמחליטה אליך לשוב. כאן בראש המצוק הנישא בחצר העזובה של הכנסיה הנושנה מספירלת האפר את מתהווה תחילה זוג עינייך גדולות שחורות, שערי אימה ואז דמותך האבודה שערך השחור, עורך השחום יחפה, לבושה בגדי רועה ניצבת את מולי מרוקנת ורדופה.
כאן בלב החצר העזובה בשם קודשי הכנסיה באש אותך שרף כומר מנוכר ואכזר אותך על המוקד העלה כומר חסר לב ונשמה באשמת היותך מכשפה אישה מורית יפה.
את שרוח ים נשמת ובמגע רגלייך היחפות אל רזי האדמה התועדת ואל סודות קסמי עשבי המרפא בזמנים בהם נאסר על נשים קרוא וכתוב ידעת את מורשת אבותיך שמרת ובהן מגילות אודות חופש ואדמה אודות עולות העריצות והשליטה ברת לב וטהורה נשרפת על המוקד כמכשפה אישה מורית יפה.
גלי הים קראו אלי שוב ושוב ושוב אליך לחזור אליך לשוב לשחרר אותך ואת עצמי לרפא את נשמתך ואת נשמתי לרפא את השיתוק היצירתי שאחז בי הגעתי בחיבוק ענק הגעתי לאסוף אותך אלי אל הנשמה שאנו.
|