באחת הפעמים הוא אמר לי שאני חמודה, הגבתי בתודה. אח"כ הוסיף שאני מתוקה- "אני גם חמודה וגם מתוקה? לא יכול להיות" עניתי. "ואת גם כוסית!!" צועק לי אחד הבנים, שגילו לא נופל מגילו של אבא שלי וכל הנכדים יושבים איתו בשולחן. הרמתי את ראשי ונתתי בו מבט כועס/נפגע/זה לא היה במקום, אדוני. הייתי קצת בהלם, אבל המשכתי. הגענו לחלק האהוב על כל מלצר- קינוחים ושתייה חמה. כל אחד אמר לי מה הוא רוצה לשתות והגעתי לבן הסורר "את יודעת איזה קפה אני שותה" הוא אומר לי וזאת בהחלט הפעם הראשונה שהוא יושב במסעדה/ שנפגשנו. "היום בבוקר הכנת לי את הקפה שלי" החיוך שלי נמחק, והוא ממשיך "מה את לא זוכרת את אתמול בלילה? את לא זוכרת שהיית איתי? טוב היה חושך...." אני בהלם. אף אחד ממשפחתו לא אומר לו כלום חוץ מילד אחד קטן, והוא ממשיך. אני מנסה לחזור על השאלה, אבל התשובה שלו זהה בכל פעם. הוא מעכב אותי, יש לי עוד שולחנות וממש אין לי זמן, כוח או עצבים לשטויות האלה!! בחיים לא קורה לי שאין לי מה לומר, שאני לא מוצאת מילים. גם עם לקוחות- שיש מיליון דברים שאסור לומר אני מוצאת מה להגיד אם זה לצחוק איתם עליהם בעדינות או אפילו לעקוץ ושזה עדיין יעלה להם חיוך. פעם ראשונה בקריירת המלצרות שלי, ובחיי בכלל- שפשוט לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי איך להגיב נוכח מעמדו המכובד- לקוח. הרי אם זה היה ברחוב הוא מזמן היה מקבל שטיפה וצעקות על החוצפה הבוטות והגועל נפש שיצא לו מהפה. "אז תה בשבילך!" אני אומרת וממשיכה. |