סיפור קצר ממעמקי הקלדרון

מויירה 

כשהיא גוררת מזוודה כבדה, מוצאת מויירה סוף סוף את עצמה במרחק שעתיים בלבד מהיעד הנכסף. לא ייאמן, היא מהרהרת בליבה, שעתיים בלבד מפאתי בנגלור הודו לכפר הולדתה. שלוש וחצי שנים חלפי מאז עזבה, שלוש וחצי שנים שהם 42 חודשים, שהם 1277 ימים, כאשר בכל יום ויום הגעגוע צרב את נשמתה, כאב בכל איבר מאיברי גופה. כמה השתוקקה ליום הזה, אמנם מדובר בביקור קצר בן חודש בלבד, אך היא אינה מפסיקה לדמיין לעצמה כיצד תחגוג כל יום, כיצד תנשום ותמצה כל דקה במחיצת יקיריה ואהובי נפשה.

מזוודתה עמוסה לעייפה במתנות שימושיות וחינניות, אותן בחרה בקפידה בחנויות התחנה המרכזית של תל-אביב, עיר מגוריה בשנים האחרונות. מויירה דחסה אל תוך המזוודה העומדת להתפקע כל שיכלה, את אהבתה עצומה, את געגועיה הגואים, את אושר השיבה הביתה המציף אותה, את רגשותיה הפשוטים והכנים. לבסוף הוסיפה גם מעט בגדי יום יום ונרתיק ובו מוצרי קוסמטיקה בסיסיים עבור עצמה.

 מתנשמת מהתרגשות וממאמץ, כשכמה צעדים מפרידים בינה ובין האוטובוס שבפינת הרחוב, מבחין בה עוזר הנהג, ניגש לעברה נוטל ממנה את המזוודה ומעמיסה אל אחוריו של האוטובוס הצהוב לתוך תא המטען הפעור לרווחה. מויירה מתיישבת על אחד הספסלים שבמרכז האוטובוס, מביטה מתוך חלון הנשקף אל רחוב מחופה בשדרת עצים, זהו הנתיב המוביל הביתה. העצים גדלים בצפיפות אחד בסמוך לשני ועושים היטב את העבודה, מצלים כראוי מהשמש הקופחת ומוסיפים חן ונועם למקום. העצים דלילים בענפיהם, עליהם בעלי גוון ירקרק-זהוב, דקיקים ומתפצלים כמו כפות ידיים פרושות לרווחה. עצים מסוג זה מעולם לא ראתה בתל-אביב, כך היא מהרהרת לעצמה, בעצם הם מזכירים לה את אנשי הכפר שלה, דלים וצנועים מתגוררים בצפיפות אחד ליד השני ויחד עם זאת מלאי חיבה ומסבירי פנים.

האוטובוס מניע ויוצא לדרך, מויירה מופתעת מהדגם החדש יחסית של האוטובוס ומכך שאינו מקים רעש צורמני כצפוי, למיטב זיכרונה לפני עזיבתה, האוטובוסים היו מדגם מיושן ומקרטע למדי. גילוי זה מעורר בה תהיות, האם גם בכפר שלה השתנו פני הדברים? האם הקידמה התדפקה על דלתותיו או שמא שם הזמן עדיין עומד מלכת? הכפר שלה ממוקם בשיפוליו של עמק שמבנהו קעור במתינות, מסביב לקער על שיפוליו, בנויים בצפיפות בתים רבים, קטנים חד-קומתיים ושטוחי גגות. הבתים מסוידים על פי רוב בגוונים עזים של לבן, צהוב, תורכיז ואפרסק, היא נזכרת ברחובות העפר נטולי המדרכות, כאלה שמעולם לא נכבשו באספלט אפור חונק, רחובות הנושקים לפתחי בתים שדלתותיהן על פי רוב פתוחות לרווחה באופן מזמין ומקבל.

כשתמונת הכפר עולה בעיני רוחה, היא קולטת עובדה אשר מעולם לא הקדישה לה תשומת לב מיוחדת, שבאופן בלתי מתוכנן מראש, מרבית פתחי הבתים פונים אל אותו כיוון, אל מרכזו של העמק אל אותה קדרה קעורה, כאילו מעין אנרגיה סמויה בעלת כוח צנטריפוגלי ממגנטת אותם לאיזה שהוא מוקד עוצמה בלתי נראה, אל האדמה הטובה והמבורכת, אל המקור ממנו הם שואבים את הקשר לאבות הקדמונים לשבטיות לקהילה ואל האלים רבי החסד. עמק שהוא כמו טבורו של עולם בתוך עולם, והכפר במהלך השנים הולך וגדל במעגלים היקפים מן המרכז אל החוץ, שוקק חיים ואדם. המשפחות בו קשורות אחת לשנייה בעבותות של דם ושותפות גורל. עקב הריבוי הטבעי הבלתי נשלט גדלה האוכלוסייה בקצב מסחרר, גבולות הכפר מטשטשים עם אלו הסמוכים אליו, לא רחוק היום בו יתאחדו כל הכפרים לישוב רצוף וענק, ואולי זה כבר קרה.

מויירה אינה יכולה להימנע מלהריץ בראשה את תסריט המפגש המרגש אליו היא כה כמהה ומייחלת, כשתרד מן האוטובוס לבושה בגדים מערביים וחמושה במזוודה הגדולה, ירוצו אליה בשמחה ילדים יחפים וזבי חוטם, קשישים שעונים על מקל הליכה יעצרו ויתבוננו בה בסקרנות ובגאווה, נשים טרחניות תפסקנה את עיסוקיהן ותברכנה אותה על שובה, הם יזהו אותה, את מויירה בת הכפר שלהם שחזרה מן המערב. ואז המפגש עם בני משפחתה, יום חג יהיה זה עבורם, והעיקר המפגש עם אמה, כיצד תיפולנה זו על צווארה של זו כמה נשיקות, כמה חיבוקים, עם האישה היקרה לה מכל, האישה שילדה אותה, מקור התמיכה והעוצמה שלה, זו המחזיקה בגופה הצנום ובשלוותה האצילית את מרקם החיים המשפחתי העדין. כמה התגעגעה נפשה לאמה, לאחיותיה הטובות ולאחיה היקרים לדודנים הקטנים שבודאי גדלו ואלו החדשים שנולדו. לסב הקשיש והעיוור מצד האם הגיסות והדודים ולכל המשפחה המורחבת. אפילו לאביה, אדם סגור ומרוחק מכולם, שאת מרבית ימיו מבלה בעבודה חקלאית בשדות הסמוכים, אפילו אליו היא לא תיארה לעצמה עד כמה התגעגעה, למבט של עיניו המסגיר רגשות כלואים שאינם באים לידי ביטוי. עד כמה חסר לה וכמה היא אוהבת אותו. דמעות מציפות את עיניה וליבה צולל אל מעמקים של רגש נפלא וטהור. היא חולמת כיצד תסניף לתוכה את ניחוחות התבשילים המתובלים בקארי וחלב קוקוס כשהם נמהלים בריחה החריף של צואת בעלי החיים שבחצר. כיצד תסיר את בגדיה המערביים ועמם את העייפות והמתח שדבקו בה בשנים האחרונות, תעטוף את גופה בסארי ממשי רך וענוג, כיצד תשכב על הערסל שמתחת לעץ המנגו העתיק שעות ארוכות ותחוש נפלא מתמיד להיות שוב בבית. 

לעיתים דרושה לנו פרספקטיבה שונה על מנת שנוכל ללמוד להעריך מחדש את כל מה שזכינו לו בחיינו אלה, גם אם המעטפת היא צנועה ודלה. בימי החופשה שלה בתל-אביב בעיקר בימות הסתיו, אהבה לצעוד בחוף הים ולהתבונן בלהקות הציפורים הנודדות. אלו שבמסע הנדודים שלהן הזכירו לה את נדודיה, ויחד עם זאת הייתה להן נקודת מבט גבוהה יותר על הדברים. מה שהגובה עושה עבורן עשו הזמן והמרחק עבורה, הם חידדו את תחושת השייכות שלה לשבט ולקהילה, ממקום של זרות ותלישות התבהרו הדברים עבורה.

 חלפו שלוש וחצי שנים מאז החלה את עבודתה כמטפלת סיעודית בקשישה, הגברת רוזה צוקרמן, בחלוף השנים נקשרה אליה נפשה והיא הפכה לה לבת לוויה וידידת נפש. רוזה ניצולת שואה שחצתה את שנת השמונים והיא מויירה, בחורה הודית, כהת עור, בת עשרים וחמש. מי היה יכול לתאר לעצמו שקשר מסוג זה יכול להפוך להיות לבעל עומק ומשמעות. נסיבות החיים או אם לכנות זאת הגורל, הם שאילצו אותה לנדוד אל מעבר לאוקיינוס ההודי, אל ארץ זרה תזזיתית ומשונה, ישראל. האנגלית הרהוטה שלה, חוסנה הגופני ותכונותיה האישיות בהן התברכה, כמו סבלנות אין קץ, חמלה ורגישות אפילו לזבובי הזבל הטורדניים, בתוספת של חיוכה המקסים והרך, כישוריה אלו הקנו לה את הסיכוי לקבל בסוכנות התיווך שבבנגלור עבודה כמטפלת סיעודית מעבר לים. לאחר הכשרה קצרה נמצאה לה עבודה. כך הפכה מויירה למשענת הכלכלית של משפחתה הגדולה, מקור החיים והישרדות עבורם. עקב המונסונים ופגעי הטבע הפוקדים לעיתים תכופות את האזור, עבודת האדמה אינה מספקת על מנת לכלכל פיות רבים כל כך. בכדי לחיות חיים בתנאים בסיסיים וסבירים מבלי להיקלע לעוני מחפיר, דרוש מקור הכנסה קבוע ויציב יותר. מדי חודש מקפידה מויירה לשלוח את מרבית שכרה המשולם לה במטבע זר למשפחתה הרחוקה, היא עושה זאת במסירות ובאהבה רבה.

תוך כדי הנסיעה, מחשבתה של מויירה נודדת שנית אל ימים מאושרים ורחוקים, ימי ילדותה בכפר, ימים בהם הייתה ערימת ילדים ענקית והיא ביניהם, מתישבים בתוך הטנדר האדום הישן והמצולק של אחד הדודים, והטנדר נוסע ונוסע  בדרכי עפר כפריות, בדרכים חוצי שדות, אל מרחבי הים הפתוח של מפרץ בנגלור, נוסעים היו כדי להנפש מהחום המהביל של העמק. היא נזכרת כיצד כאשר הגיעו אל מחוז חפצם, היו מזנקים כל הילדים מן הטנדר בצהלות שמחה ורצים אל החופש, אל החולות הלבנים אל תוך הגלים השוטפים ומלאי הקצף. כך היו רצים שעות ארוכות, משתובבים מתיזים בהנאה מים אחד על השני, כמה משחרר ונפלא היה זה, וכמה ערבה ודשנה היתה שנתה אל מול המדורה שעל החוף. ימים יפים נטולי דאגות ועול. 

 קרני שמש נעימות של בוקר שבת שקטה מלטפות את פניה ברכות, שערה השחור העורבני פזור בנינוחות על הכרית בבוהק חגיגי וזוהר, מויירה מתמסרת לליטוף הרך מתהפכת לצד השני ומתכרבלת בתוך עצמה בפינוק, כמה נפלא, שבת הוא היום החפשי שלה, אפשר להמשיך לישון. בימות השבוע הרגילים עליה להשכים קום ולסעוד את הגב' רוזה, לדאוג שתקבל תרופות וארוחת בוקר בזמן, לסייע לה במקלחת ועוד מטלות יום יומיות, רוזה סובלת מסכרת לכן חשוב לדייק בלוח הזמנים שלה. כעבור דקות אחדות קרני השמש חוזרות להאיר על פניה הכהות והפעם בעקשנות יתרה. מויירה נאלצת לפקוח את עיניה, היא פוקחת אט אט זוג עיניים גדולות שחורות, ומיד עוצמת אותן בבהלה, כשלפתע היא מבינה שהנסיעה הביתה היתה אך ורק חלום, רק חלום מתוק ורחוק שנמוג והתפוגג. מתנפצת מתוך חלום, שהיה עבורה כה משמח ומוחשי אל תוך מציאות חייה החדשה והמורכבת, היא מעבירה ברעד, נסערת כולה, כף יד מהססת על כרסה שהחלה לתפוח ולהתעגל קלות, וליבה נשבר בקרבה. סוד זה עדיין לא חלקה עם איש. בעוד יומיים יסתיים השליש הראשון להריונה, בקרוב לא תוכל יותר להסתיר את העובדה הנוקבת כל כך, זו משהתרחשה יש לה חיים משל עצמה ואינה מתחשבת בדבר. 

פרץ בלתי נשלט של דמעות שוטף את לחייה והיא מתייפחת בבכי מר, כיצד נקלעה למזל הביש ולחוסר האונים הזה, היא מתמלאת רגשות אשמה וזעם על שלא הייתה זהירה דיה, על שלא תכננה את מעשיה באחריות, על שנתנה לעצמה להיסחף אל תוך מערכת יחסים חסרת סיכוי מראש, על שדחתה בכל יום הליכה לרופא נשים לצורך קבלת מרשם לגלולות מניעה,התנהגות שאינה הולמת את הציפיות ממנה. שאלות רבות וחסרות מענה מציפות את מוחה הקודח, מה יהיה עליה ועל התינוק הגדל בקרבה? כיצד יגיבו הסובבים אותה? בראש ובראשונה רוזה צוקרמן שנותנת בה אמון ותלויה בה כל כך וביתה היחידה של רוזה, עדינה שמחבבת אותה כבת משפחה. למה שירצו להחזיק כמטפלת אישה הרה הזקוקה בעצמה להתחשבות ואחר כך גם תינוק הדורש תשומת לב כה רבה. ואיך תגיב אמה היקרה זו שסומכת עליה כל כך? מהיכן תגייס עוד כוחות לתמוך בה, אחרי שחלק מהנטל הורד ממנה בזכותה של מויירה. איך תוכל היא מויירה להמשיך לעבוד ולפרנס את בני משפחתה שבהודו הרחוקה? יתכן שתאלץ לשוב בבושת פנים הביתה, היא עומדת לאכזב אנשים רבים ויקרים. מה עליה לעשות? כיצד תוכל לממן הפלה? והרי מבחינת אמונתה ומצפונה אין זה מעשה ראוי, ואם הילד יוולד כיצד תוכל לכלכל אותו ולגדלו בכבוד? איזה גורל אומלל מצפה לשניהם? היא חשה שרויה בתוך מערבולת חסרת רחמים, כזו ששואבת את כוחות הנפש שלה עד תום.

אולי בכל זאת תנסה לאתר את מנפור, אותו גבר הודי שהכירה באחד מימי החופשה יחד עם חברתה הטובה סוהילה. מנפור, מטפל סיעודי גם הוא, כשהכירו הוא סיפר לה אודות עצמו, אודות אשתו שנותרה בכפר מטופלת בחמשת ילדיהם ובהוריו הנכים והקשישים, סיפר על אחיו ואחיותיו הקטנים ממנו להם הוא מסייע. מדבריו עלה כי משפחתו רוויה בבעיות קשות מנשוא ונטל גדול רובץ על כתפיו. 

 כשהכירו התחבבו מיד אחד על השנייה, כמו נועדו זה לזו, שניהם ניחנו בעור כהה במיוחד, רבים נטו לטעות ושייכו את ארץ מוצאם לסרילנקה במקום להודו. האמת שגם הם עצמם טעו אחד לגבי מוצאו של השני, היה זה מבדח לגלות זאת. ואולי דוקא עובדה מבדחת זו שברה את הקרח ביניהם מהר יותר וגרמה לקשר ביניהם להירקם במהירות. היה להם טוב יחדיו, שבעה חודשים תמימים היו יחד. הם נפגשו בימי החופשה פעם בדירתה השכורה ובפעם בדירתו, תלוי איזו דירה הייתה פנויה יותר. המטפלים, כמה מהם בשיתוף נוהגים לחלוק לסירוגין, דירה אחת בדירות השיכון הישנות ברחובות הסובבים את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. מויירה ומנפור, נהנו להיות יחד, אכלו מאכלים מוכרים שהשקיעו בהכנתם, התעדכנו בצמא בחדשות ובשירים החדשים בערוץ ההודי, צפו בסרטים תוצרת בוליווד תוך שהם שוקעים באשליות מתוקות לזמן קצוב. הם אהבו עד כלות וישנו האחד לצידה של השנייה צמודים וחבוקים. אהבה בלי יותר מדי דיבורים. אהבה עם הרבה מגע, כזו שנוכחת. היא נזכרת כמה הייתה כמהה לימי החופשה השבועיים ולו רק בכדי לחוש את חום גופו של מנפור. כמה היה מרווה את גופה נחת ועונג, הוא היה עבורה אי של שפיות, מעין מגדלור מאיר בתוך הבדידות, הזרות והשגרה האפורה, אלו שגם הקשר עם רוזה וביתה לא יכלו לפצות עליהן.הייתה לה זו הפעם הראשונה שיצרה קשר קרוב עם גבר, רק אז הבינה כמה מנחם היה הקשר הזה עבורה, ומסתבר שגם עבורו. כאן לחוקים השמרניים של הכפר לא היה יותר תוקף, מדובר ככלות הכל בבני אנוש בשר ודם הצמאים למגע לקרבה ולאהבה על מנת להתקיים. היא, מויירה החזיקה מעמד במשך קרוב לשלוש שנים  ובסופו של דבר נכנעה לצימאון נפשה וגופה והתמסרה לקשר על כל מגבלותיו.

 כעת היא חשה בהתפכחות צורבת, הקשר עם מנפור נגדע, עקב מות אביו היה עליו לעזוב את עבודתו ולשוב הביתה להודו. לא בטוח שיחזור, יש לה את מספר הטלפון הנייד שלו, אם עדיין ידו משגת להחזיק בו. כיצד יוכל הוא לסייע לה בעודו שקוע בביצה משל עצמו. לא, זה לא מציאותי לפנות אליו, הוא בודאי לא יוכל לסייע לה ואולי אף יתמלא בכעס גדול לשמע הבשורה הלא צפויה, הדבר האחרון לו הוא זקוק, פה נוסף להאכיל. הוא סמך עליה והיה בטוח שהיא שומרת על עצמה מפני אפשרות כזו של כניסה להריון, היא לא ממש שיתפה אותו בכך שדחתה בכל פעם את ההליכה לרופא הנשים. גם אותו תאכזב קשות, דומה שהיא כבר לא מבינה את עצמה. מחשבה מוזרה מתגנבת למוחה. אולי באופן לא מודע, היא רצתה שזה מה שיקרה, אולי בתוך תוכה היא משתוקקת לחוש את חווית האמהות לפני שזו תחמוק ממנה לנצח, לפני שתמצא את עצמה מיובשת מרוב שנים של טיפול, זרות ומרחק, כעת היא חיה במציאות שתלשה אותה מתרבותה וממולדתה. שם מה שצפן לה העתיד במקרה הטוב, הוא להינשא לאיש מקסטה נמוכה כשלה ולהיות מטופלת בילדים שבטנם לעיתים תכופות מקרקרת מרעב. למרות שהייתה תלמידה טובה ויכלה לרכוש לעצמה מקצוע מכובד יותר, כמו למשל אחות בבית חולים, מסיבות כלכליות דבר זה לא התאפשר. כעת, כאן במדינה זרה, היא למעשה מגשימה את אותה מציאות לא פשוטה אך באופן שונה ומנוכר.  

משברור לה שמנפור אינה הכתובת לישועתה, היא עדיין מהססת אם לשתף את סוהילה חברתה הטובה, היא סומכת עליה ויחד עם זאת חרדה כיצד תתפס בעיניה, ולמעשה היא בעצמה עדיין לא מעכלת את המצב בו היא שרויה. בכל מקרה סוהילה כה עסוקה ואינה יכולה לסייע לה באופן מעשי. כל שנותר לה הוא לפנות לרוזה ולביתה עדינה, שהרי בסופו של דבר היא חייבת להתמודד עם המצב ולספר להן, לנסות להסביר ולקוות שהן כנשים תגלנה הבנה. היא תסביר להן שמדובר בקשר אמיתי וטוב לא בקשר מזדמן וחד פעמי, במהותה, מויירה אינה בנויה לקשרים מסוג כזה. היא נקלעה בטעות ובאשמתה, למצב לא פשוט זה. היא נזכרת כיצד רוזה חשפה בפניה ערב אחד בכאב רב ובמאמץ, את הנסיבות בהן איבדה במחנות ההשמדה את תינוקה בן השנתיים, כיצד עקרו אותו מזרועותיה וחרצו את גורלו. ניכר היה שפצעה העמוק מדמדם בתוכה וכך יהיה עד סוף ימיה. על השואה שמעה לראשונה מפיה, אף פעם לא תארה לעצמה שגיהינום מעין זה יתכן, דומה שעתה מויירה חשה שהיא מתחברת באופן ממשי, אל המשמעות מאחורי אותה סדרת מספרים כחולים המקועקעת על זרועה של רוזה, אל האובדן והכאב הנורא שהיו מנת חלקה.  אמנם רוזה מרוכזת בעצמה ובבעיות הבריאות שלה, כלפי חוץ היא מפגינה חספוס וחוסר התחשבות מסוים, אך בתוך תוכה היא רכה ומלאת חסד. משום כך, יש לה תחושה עמוקה שבסופו של דבר רוזה חייבת להבין ולקבל את מצבה. מויירה תוהה כיצד קורה שתרבויות רחוקות זו מזו נפגשות ומקיימות ביניהן יחסי גומלין ואיך באופן מפתיע נשזרים גורלות של בני אדם כשהם חולקים ביניהם את כאביהם האנושיים. האם תוכל רוזה, מעומק כאבה שלה להבין את זכותו של תינוקה להיוולד ולהתקיים. מה מוזרות דרכי האל, לרגע היא מרשה לעצמה להרהר באופן פרוע, שיתכן ובהגעתו של תינוק חדש, בעקיפין גם לחייה של לרוזה בשנותיה האחרונות, יש משמעות נסתרת. מוירה חשה שהיא נסחפה יתר על המידה.

כעת היא תוהה כיצד תספר לעדינה, ביתה של רוזה. עדינה היא פסיכולוגית, משיחות עמה, הבינה מויירה כי היא עוסקת בטיפול בבני הדור השני והשלישי לניצולי שואה ובהשלכות הטראומה על חייהם. עדינה שונה מרוזה שהייתה עקרת בית כל ימי חייה, היא אישה מערבית המשלבת משפחה וקריירה, מגדלת יחד עם בעלה אמנון שלושה ילדים מקסימים, שהם נכדים נפלאים לסבתא רוזה. כבת מסורה ואחראית אשר טובתה של אמה עומדת בראש מעייניה, היא לבטח תכעס עליה. לה יהיה קל יותר להבין, אך קשה יותר לקבל ויש סיכוי גדול שתרצה להחליפה. מה אם תבטיח לה שלעולם לא תזניח את אמה על חשבון ההריון והילד ושיש לה את הכוחות הדרושים והיכולת לטפל בשניהם, שאפשר לסמוך עליה כפי שהיה עד עתה. איך תצליח לגעת בליבה וברגשותיה של עדינה ולשכנע אותה שתעמוד לצידה. 

מויירה מבולבלת, מנסה למצוא כיוון והדרכה, מה עליה לעשות? כיצד עליה לנהוג? גם כשהיא מלאה בלבטים קשים, בעצב ובדאגה, החיים החדשים המתקיימים בתוכה חזקים יותר מהכל, הם אומרים את דברם ומפיחים בה תקווה. מויירה נושאת תפילה ומתחברת אל ליבה חשה את פעימותיו, דומה שהפעם אין אלו פעימותיה בלבד, אלא נלוות אליהן פעימות של אותם חיים חדשים שבתוכה, אותה יצירה הנרקמת ברחמה, ההתחדשות הזו. אולי דוקא היא יותר מהכל, הסיכוי שלה לחוות שמחה ואושר פרטיים, המתנה שלה מהיקום. היא מודעת לכך שהיא חייבת לאזור אומץ ולעשות את הבחירות הנכונות לה ולתמוך בהן, לפתע מרגיש לה הכי נכון לקבל באהבה את ההזדמנות הזו שנשלחה אליה, לקחת אחריות למצבה, לדבר מלב אל לב, לשכנע ולגעת בנימי נפשן של רוזה וביתה. לפנות לכל גורם שיכול לסייע לה, לבחון אילו אפשרויות פרושות בפניה. היא חייבת להצליח היא תלד את תינוקה, ויהי מה. החלטתה נחושה!

 Y  Y Y 

 כתבה: גילה קלדרון 

סיפור זה מוקדש למויירה, אשר בבוקר שבת שקטה אחת הגיח אל תוך ראשי בשטף מראות ומאורעות, אני חשה כי היא אישה קיימת, אמיתית חיה ונושמת. ההזדהות עם לבטיה ועם הדרמה המתחוללת בחייה נוגעת בי רגשית. מאחר וסיפור זה, אותו חוויתי באופן כה מוחשי בחר להגיע אלי, מרגיש לי כי מתפקידי להעלותו על הכתב. לחבק את מויירה באהבה גדולה ובחום ולשלוח לה תמיכה ואור להתחזקות בבחירה האמיצה שלה ובהתמודדויות הנכונות לה. מבחינתי מויירה היא אכן אישה אמיתית וישנן עובדות זרות כמותה המתמודדות עם סיטואציות חיים מורכבות, היא מעין נציגה עבורן. 

עוד כמה מילות הצדעה לאוכלוסיית העובדים והעובדות הזרים, אלו, מגיעים לארצנו רווית המתח, כשרובם סועדים בסבלנות ובמסירות את הורינו הקשישים והיקרים בערוב ימיהם. עליהם להתמודד עם סביבה שואבת של חולי וזקנה ועם ניתוק מתרבותם ומשפחתם, כאשר לכך מתלוות ההתמודדויות שלהם עם אתגרי החיים, ככל שאר בני האדם. מי יתן ונשכיל לראותם מגובה העיניים, לאמץ אותם אל ליבנו ולהודות על היותם.

 אם סיפורה של מויירה  נגע בליבכם, הינכם מוזמנים לשלוח לה חיבוק חם ואוהב ולציין את שמכם ברשימת : 

מחבקים את מויירה באהבה! 

שם ושם משפחה: 

 הדמויות והשמות בסיפור זה הם פרי הדמיון וכל קשר בינן לבין אנשים קיימים מקרי בהחלט. כל הזכויות שמורות, אין לצלם, לשכפל, לסרוק, לאחסן במאגרי מידע או להפיץ סיפור זה,או לעשות בו כל שימוש מסחרי ללא אישור בכתב מהמחברת.