כבר שכח כמה שנים הוא יורד כל בוקר אל שגרת חייו האפורה. מתנהל במורד המדרגות, אל הרחוב המהביל, משרך דרכו אל תחנת האוטובוס, אל אותו הקו ואותו הנהג. לפני שנים כשהחל את עבודתו באותו משרד משמים, יכול היה לראות מבעד לחלונו את הים. היה נוהג להרים ראשו מדי פעם, להביט אל המים, מניח לצבע הכחול לצבוע, ולו לרגע, את חייו, ולגלים הנשברים להיות סערותיו. עם השנים צמחו סביב הבניין בו עבד מבני בטון וזכוכית, והים, מפלט הצבע היחידי, הפך לחרך דק, עד שנעלם לגמרי, מטביע אותו בתוך הדפים והקלסרים האפורים. הוא חוזר כל ערב אל דירתו הקטנה. ניתק מאורות הרחוב, נכנס אל חדר המדרגות הצר, ואל דירתו האפלה, אל ארוחת הערב הצנועה במטבחו הקטן, אל סלון דירתו, אל הטלוויזיה המרצדת ואל הקולות המתגנבים אל דירתו מהקומה שמעליו. הוא שומע את הקולות, ונותן לדמיונו להפליג. כבר שנים רבות הוא רואה את החלום האחד. חלום שהתחיל כשחזר, כרגיל, מעמל יומו, ונכנס לחדר המדרגות. הוא החל לטפס אל דירתו, כשלפתע הופיעה מולו. זוהרת, מלאת חיים. האישה היפה ביותר שראה מאודו. יורדת מן הקומה העליונה, אל הערב המזמין אותה אליו בשלל אורותיו. מרחפת אל יומה המתחיל עם השקיעה, חולפת על פניו, חולפת דרכו, דרך הווייתו השקופה, האפורה. חדר המדרגות התרוקן באחת, ונשארו רק הוא ושובל הניחוח שעמד באוויר. הוא נשען על הקיר, לא סומך על רגליו הרועדות, נושם אל תוכו את ריחה שנותר מאחור, עוצם עיניו ומתמסר. בימים הבאים המה ליבו בכל פעם שהתקרב אל הבית, מצפה למפגש נוסף, אך לשווא. עולה במדרגות אל זיכרון דמותה. שובל הריח שהותירה נעלם זה מכבר, ולו נותר רק לחלום. מדי פעם, קולה, כמו ניחוח תבשיל טוב, מתגנב אל דירתו, והוא מתמסר ועונה לה בלי מילים, חולם, ומזדקן אתה ביחד. עד שערב אחד, המילים מן הקומה העליונה חדרו שוב אל חייו. לא מתפתלות כמו תמיד בניגון, אלא מכות בקיר, חודרות באלימות מבעד לתיקרה אל הבועה האפורה. הוא עצר והקשיב. בליל הקולות הלך והתגבר, וגשם המילים ניתך לעברו בכאב, מוצא אותו חסר אונים. צעקות. חפצים נשברים. דלת נפתחת. קולות רגליים נחפזות. ובעוד הוא עומד קפוא, את חלל האוויר ניסרו נקישות רמות על דלתו. השניות עד שהתאושש נידמו כנצח, וכשסוף סוף פתח את הדלת, נכנסה היא בסערה. טורקת את הדלת מאחוריה, פולשת אל שגרת חייו. והוא. עומד כלא מאמין. לפניו עומדת מושא חלומותיו. חבורות על פניה, שהגיל כבר החל לחצוב בן סימניו. שערה פרוע, בגדיה קרועים. ריח הבושם זה מכבר לא קיים, ועיניה כבויות. והוא עומד ומשתאה, מסתכל אל חלומו הסדוק הקורם עור וגידים, ובלי מילים הולך וחוזר עם מגבת ומעט קרח. וכוס תה. וסדין ושמיכה. ואורות שכבים. והשקט מכסה שוב את דירתו שכמעט כלום לא השתנה בה, ושלא תחזור אף פעם לקדמותה. באותו לילה הצטנף על ספת הסלון, מביט אל החושך, נושם אל קירבו את קול נשימותיה. וכך שכב ער עד עלות השחר, ירא פן אור השמש יכבה את קרן האור שנכנסה בליל אמש לחייו, מקווה לא להתעורר מהחלום שהחזיק אותו ער כל הלילה. הוא יוצא כל בוקר אל שגרת חייו האפורה. מתנהל במורד המדרגות, אל הרחוב המהביל. משרך דרכו אל תחנת האוטובוס, אל אותו הקו ואותו הנהג. אל אותו משרד משמים ואפור, ובערב חזרה אל דירתו הקטנה. דירתו הקטנה שצבועה באור חלומו שהתגשם. |